לא, הפעם לא לצה"ל, אלא לאשת השנה שלי - זאת שמגיע לה לא רק זר פרחים ענק אלא גם משאית של מדליות. מאוד התלבטתי האם להביא לכאן את סיפורה, בעיקר כי קשה לי להגיש לתחרות סיפור שיכול להתפס כ"מסחטת דמעות", אבל היא כל כך ראויה לתואר ולפרחים - והעיתוי של התחרות... אוח, העיתוי... אי אפשר להתעלם מצירוף המקרים - אז הנה הוא לפניכם. והסיפור שהיה כך היה - סדר האירועים אולי השתבש קצת, אבל קבלו בהבנה - אני רק הדודה הקשישה מבחירה ואין לי יומנים מסודרים בעניין.
עוד חודש ושבוע ... מנתה שיר את הימים שנותרו לה לפני "הטיול הגדול" לדרום אמריקה. הכרטיסים נרכשו - הציוד הלך ונאסף וההתרגשות גאתה. בינתיים היא חיה בביתה הקטן שבעמק המעיינות עם זוגתה ענבר - ועבדה בעבודה מועדפת בליקוט עכבישים בשדות כדי לחסוך עוד קצת כסף לטיול.
ברור שאין שום דבר שגרתי בילדה שבוחרת לאסוף עכבישים קטנים ואדומים לפרנסתה. בכל פעם שהיא סיפרה לי עליהם דמיינתי את פרצופו המבועת של רון וויזלי הולך לצידה כשעכבישים מתמזגים בשערו הג'ינג'י. ומילא עכבישים - אבל עבודה שמתחילה לפני הנץ החמה? לגמרי מזוכיזם. לכן לא הופתענו כששיר התחילה להתלונן שהיא מתקשה יותר ויותר לקום בבוקר. אופי העבודה ב'שדות העכבישונים' דרשה שעות ארוכות של עמידה על הרגליים בתנוחת סימן שאלה - לכן גם את הכאבים שהציקו לה ברגלים, באגן ובגב ייחסנו לאופי העבודה. אבל הכאבים הלכו והתעצמו והפכו משהו שלא ניתן יותר להתעלם ממנו.
השעון מתקתק וזוגתה החלה להלחץ. "תשמעי, חייבים לבדוק את הכאבים האלה לפני הנסיעה - זה לא שאת יוצאת לטיול בטן גב או עם איזה בריון שרירן - אין מצב שאצליח לסחוב אותך על הגב הדפוק שלי אם תחטפי כאלה כאבים באמצע הדרך למאצ'ו פיצ'ו".
לא יודעת מה הכריע בסוף, הכאבים או הנחישות וההתמדה - אבל יום חורפי אחד שיר מצאה את עצמה נגררת אל קופת חולים במקום מגוריה. הרופאה הקשיבה שוב לתלונות על נדידת הכאב ועל הנסיעה הקרבה ואמרה "הסיפור הזה לא מוצא חן בעיני". חיש התחילה לתקתק על המחשב ואז המדפסת החלה לפלוט רשימת בדיקות באורך שיר של אום כולתום. שיר צחקה כמו שהיא עושה תמיד ושאלה "מה הלחץ?" - אבל היה "לחץ פיזי מתון" מצד הרופאה, מצד זוגתה ובעיקר מצד גופה הדואב ואכן היא התיצבה במעבדה ועשתה את הבדיקות הנדרשות.
24/12/2014 - בדיוק היום לפני שנה, התקשר אביה והודיע שאחותה התינוקת הגיחה אל אוויר העולם. ההתרגשות גדולה, היא מתחילה להתארגן לנסיעה למרכז - ואז מגיע טלפון בהול מהרופאה - "הגיעו הבדיקות, אני צריכה אותך כאן מחר על הבוקר". שיר משגרת את תוצאות הבדיקות לאמא שמשגרת אותן אלי - שתינו מחווירות - אוהד הפועל תל אביב היה מתלבש בבדיקות האלה לדרבי. הכל אדום - הערכים מטורפים לגמרי - המסגרות שמצביעות על ערכים נורמליים ריקות מסימן. מפענחי הבדיקות ברשת הופכים לנו את הבטן. אנחנו מתחילות להמציא סיבות למה אין לנו סיבה להלחץ תוך מריטת שערות מסיבית.
25/12/2014 - המפגש עם הרופאה לא עולה יפה - לא הציעה קפה, לא עוגה, ישר אמרה "זאת לא את, זו אני - מגיע לך משהו יותר טוב ממני, התמונה לא טובה - צריך לבדוק לעומק - לבית החולים, עכשיו!" ולא רק זה, היא גם מגדילה בשקל תשעים ואומרת שעדיף לפנות לבית חולים במרכז הארץ - אבל שיר מסרבת להבין את הרמז ה"דק" - מה לה ולמרכז כשהחיים שלה בצפון? היא וענבר ממשיכות לבית חולים העמק בעפולה. כאן החשד הולך ומתבסס כוודאות. מדברים על בדיקת מח עצם, על אישפוז - על לוקמייה.
חתיכת עיתוי - מה זה החרטא הזה. מה עושים עכשיו?
מה עושים עם הכרטיסים לדרום אמריקה? ואיך מספרים למשפחה, לעזאזל - כל אחד והמקום שלו - לאבא רק אתמול נולדה תינוקת, אמא מרוסקת מפרידה קשה מבן זוגה בשנים האחרונות, הסבא והסבתות קשישים - זה יחסל אותם, והאחות הגדולה והאחות התאומה - איך מפילים עליהן תיק כזה?
מרוקנים את שק הדמעות (לא לדאוג, הוא עוד יתמלא), נושמים נשימה עמוקה... לוקחים את הטלפון ומתחילים לידע את המשפחה. אחותה הגדולה פורצת בבכי, אביה מקבל את ההודעה כשהוא אוחז בתינוקת החדשה, לא מסוגל להכיל ומנתק. היא דוחה את הבשורה מתאומתה ומהסבים עד שיוכלו לראות אותה כשהיא מפילה עליהם את הבומבה. ואני - באותו יום חמישי ארור שמעתי את הטלפון מצלצל וכשעניתי שמעתי את צריחותיה הנואשות של אמה שלה, "לוקמייה, זאת לוקמייה" - אני חוטפת את התיק וטסה במחשבה שאנחנו נוסעות מייד לעפולה, אבל הילדה מבקשת שנישאר בבית ושאמא תגיע רק במוצ"ש לקראת בדיקת מח העצם ביום ראשון - או כמו שהיא אמרה לי מאוחר יותר, "לא יכולתי לבכות ליד אמא - ידעתי שבשבילה אני חייבת להיות חזקה, אחרת היא לא תעמוד בזה - והייתי חייבת לבכות ולהכין את עצמי למה שיבוא".
יום ראשון - מחצית המשפחה בעפולה. שיר עוברת בדיקת דם נוספת ומחכה לתורה לבדיקת מח העצם - הרופא המטפל ניגש ואומר שעל פי בדיקות הדם הסיכויים שלא מדובר בלוקמייה אפסיים, בקיצור - פעם שנייה ביומיים אומרים לה "זה לא את, זה אנחנו", ושולחים אותה להמשך טיפול במרכז רפואי במרכז הארץ.
מפעילים קשרים, מבררים לאן פנינו מועדות והפור נופל על בית החולים תל השומר. נוסעים - ככה, היא והרסטות שעל ראשה - אפילו מברשת השיניים נשארה בבית. בבית החולים מודיעים לה להביא תיק כי היא לא הולכת לשום מקום. שיר נשלחת ישר לאישפוז, השרימפס המניאק מקבל שם ופנים - ALL, לוקמייה של התאים הלבנים. אנחנו עוד מנסים לשנן את המילה "לוקמייה" והם כבר מדברים על פרוטוקלים, כימותרפיה, הקרנות - אה, כן ... ויש מצב להשתלת מח עצם - הידד.
לא אייגע אתכם בסיפורים על הכימותרפיה ותגובותיה, על כאבי הבטן, הבחילות וכאבי הראש. הרסטות נושרות בזו אחר זו וגזירתן הופכת למעין טקס הקרבה קדמוני לפוסידון, אל המים והסרטנים.
לא ארחיב גם בתיאור היאוש כאשר הבנו שבדיקת התאמת מח העצם יצאה שלילית לשתי אחיותיה - על החרדה עד שנמצא תורם פוטנציאלי ועל השמחה שהתברר שיש אחד נוסף. גם לא על "המרדף אחרי אוקטובר האדום" - גיוס מנות של טסיות דם שחסרות תמיד, ועל ההתגייסות ללא תקדים של חברים, משפחה וזרים מוחלטים. אי אפשר להבין כמה אנשים טובים ומוכנים לעזור עד שלא עומדים במצב הזה.
מתחילים בסוג של שגרה מוזרה - חודש אישפוז, שלושה שבועות של ביקור יומיומי ביחידה לטיפולי חוץ ושוב חודש אישפוז וחוזר חלילה - הימים חולפים, שנה עוברת, יום הטיסה חולף-עובר - פיצקולית התינוקת גדלה ומתמתקת מיום ליום - אך המציאות של שיר היא סביב בית החולים. כל אחד מבני המשפחה מתפרק בתורו, יוצא לנוח קצת לאגור כוחות וחוזר למקומו לצידה - רק שיר ואלף בובותיה נשארים שם כל הזמן, החיוך שלה לא נמחק - גם ברגעים הכי קשים, והיו כאלה למכביר, היא זאת שמחזקת אותנו שיהיה בסדר וגם זה יעבור. דרום אמריקה תחכה לה.
שנה של סיוט זאת היתה - אבל גם של אהבה, חברות, צחוק ותעצומות נפש - והנה פיצקולית הבובה חוגגת בדיוק היום שנה. שיר אמנם עדין צריכה לבקש רשות מ"האח הגדול" - הרופאה האחראית עליה בבית החולים - לכל נסיעה חריגה שהיא מתכננת - דרום אמריקה כנראה לא תהיה בקרוב - אבל היא נוסעת ומטיילת ואני מקווה שניו זילנד תהווה תחליף הולם. היא עדין עוברת חיטוטים רפואיים קבועים כדי לוודא ש"ד"ר איבל" אכן נוצח לתמיד - ואנחנו יודעים שכך יהיה בדיוק - כי שיר אומרת!
והפרחים:
אם הייתי יכולה הייתי מחלקת שדה שלם.
לרופאת קופ"ח בצפון שהתעקשה על בדיקות לא שגרתיות ועלתה על המחלה בזמן.
לצוות בבית החולים תל השומר בהמטולוגית-אונקולוגית, במח עצם וביחידה לטיפולי חוץ שטיפלו בשיר במסירות (וגם בהיסטריה שלנו).
פרח לכל מי שתרמו מזמנם ומדמם ובאו בהמוניהם לתרום טסיות.
זר ענק לתורם מח העצם האלמוני - שנתן לה חיים - פשוטו כמשמעו - ודמו בדמה זורם.
עוד זר ענק לענבר המדהימה - ילדה בת 24 שבין רגע הפכה להיות מילדה נרגשת ערב הנסיעה לחו"ל לאחות רחמניה וסלע איתן והפעימה את כולנו ביעילות, במסירות, ובחום אהבתה.
אבל הזר הגדול והאמיתי, אם אזכה, ישלח אל הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה - אל שיר המדהימה שכל מילה שאומר לא תצליח לתאר עד כמה אני מתפעלת ממנה, מגישתה, מכוחה ומחכמתה וכמה אני גאה בה וכמה הצליח לנו איתה ואיך אני אוהבת אותה הכי בעולם.
נ.ב.
כמובן ששאלתי את שיר האם מותר לי לפרסם את הרשומה הזאת - ותשובתה היתה:
"בוודאי - אני רוצה שכל אחד בעולם ישמע שסרטן זאת מחלה שאפשר להבריא ממנה.
סיפורים על הצלחה נותנים תקווה לחולים החדשים - חשוב לי שידעו שאפשר להחלים".
זר פרחים - ומשאית מדליות אמרתי כבר 