בשבת בערב, בדרך כלל, אני מוצא את עצמי משתבלל מול הטלוויזיה, מכין לעצמי ולזו שחולקת איתי
את הערב משהו לנשנש, מוסיף לזה מעט מהאלכוהול שהתחלתי לצרוך בתור הרווק החדש שאני, שאגב,
למתעניינים, מתוך ארבעת סוגי האלכוהול שקניתי רק בקבוק אחד נפתח בינתיים, ולא אני זה ששתיתי ממנו.
מעמעם אורות, ונותן לשבת לעבור במנוחה עד שהשעון יעיר אותי, בוקר ליום ראשון.
היום השנוא עלי בשבוע.
אני חושב שבתקופת הצבא התחלתי לשנוא את היום הזה. את ההשתרכות האין סופית ברכבת. את הסליחה
החוזרת ונישנית בכל פעם שקת הנשק שלי פגעה לנוסע בראש. את הרגע בו הגעתי לבסיס בו שירתתי. את
הריח שאי אפשר היה לטעות בו בכניסה לבסיס, ויותר מהכל - את הרס"ר שלא סבל אותי, ואני החזרתי לו
באותה המטבע.
השנאה הזו עדיין טבועה בי. אני עדיין לא סובל את יום ראשון. הוא עדיין היום הקשה ביותר בשבוע מבחינתי.
וזה עדיין יום שאני צריך להתכונן אליו נפשית, וברוגע יש לומר, כבר מהרגע שהשמש שקעה בשבת. דווקא בגלל
זה מאד הופתעתי כשהנוכחית שאלה אם בא לי לצאת להופעה, ואני, בלי לחשוב יותר מידי, עניתי על זה ב"כן"
נלהב, דקה לפני שיצאתי לרוץ.
מסיבות שיישמרו איתי אני אקרא לה כאן מליפיסנט.
אם תחליטו שאתם רוצים לקצוץ לה מידי פעם את הכנפיים - תרגישו חופשי.
המוזיקה בראש שאני לא תמיד מתרכז בה, ביחד עם ריח הים ושיטוט העיניים האין סופי שלי, כשאני רץ, אחר
נשים בלבוש מצודד מלווים אותי לכל אורך הריצה. אני קובע לי יעדים משתנים ועושה הכל כדי לעמוד בהם.
בדרך כלל היעד הוא במרחק. לא זמן. כלומר אני קובע, למשל, שהיום אני רץ שמונה ק"מ, וזה מה שיהיה.
הזמן שזה לוקח לי אמנם מטריד אותי בסוף, אבל זה לא מעסיק אותי, תמיד, בזמן הריצה. מידי פעם הקביעה
השרירותית הזו של מרחק יוצרת לי סיטואציות מצחיקות.
אם קבעתי שאני ארוץ שמונה ק"מ אני אחכה עד שהאפליקציה שלי תגיד לי באנגלית רהוטה שהגעתי לארבעה,
תגיד לי מה הזמן שרצתי עד אותו רגע ובאיזה קצב רצתי את הק"מ האחרון, ואז אסתובב. לא פעם מצאתי את
עצמי בוהה באישה יפה חולפת על פני בכיוון הנגדי, שמעתי במקביל את האפליקציה אומרת לי שהגעתי לחצי
המרחק, ואז הסתובבתי. ממש מאחורי אותה אישה. פאק, אני בטוח שנראיתי לה קריפי באותו רגע. וכדי לא
לתת לה תחושה שאני עוקב אחריה - אני מגביר קצב. עוקף אותה. ושומר על קצב גבוה משלה כדי לא להתקל
במבט רוחש תרסיס הפלפל שלה.
כשחזרתי אתמול מהריצה שלי מליפיסנט ריחמה עלי וויתרה על ההופעה שהיא הציעה שנלך אליה, ובמקום זה
הציעה שנצא. בקטנה. קפה. או וואט אבר. יצאנו. ואז הגיעה השאלה "אז אתה שמאלני, אה ?"
בכל פעם שהשאלה הזו עולה אני אומר לעצמי "אל תכנס לזה" ובכל פעם אני לא מקשיב לקול הקטן הזה בראש
שלי. בכל פעם מחדש אני מלקה את עצמי אחרי כן. ולא מלקות חמודות כאלה של שוט חמשת הזנבות שאני
שוקל אם לרכוש לי במסגרת הדברים שצריך להוסיף למגירת הצעצוצעים שלי.
בשתיים עשרה וחצי, מותש מהויכוח האין סופי, כשהמלצריות שהפכו את כל הכסאות בבית הקפה הקטן כבר
התחילו להסתכל עלינו במבט של "עופו לנו מהעיניים מפגרים !!" הבנתי ששוב הבאתי את זה על עצמי. שוב מישהי
הצליחה להשניא את עצמה עלי, לפחות זמנית, כשהיא אמרה "אני אומנם לא מכירה את שורשי הסכסוך, אבל
אני יודעת מה אני מרגישה כלפי הצד שכנגד..."
איזה מין סקס כבר יכול להיות אחרי ויכוח כזה ?
אז זהו.
קיבלתי על זה תשובה הלילה.
ובתור אוהב סקס - אני אגיד לכם בפשטות : "אתם לא רוצים לדעת ..."