אתמול קיבלתי תשובה שלילית של בדיקת הריון. עוד סבב שלא הצליח, עוד סבב של כישלון, כך לפחות זה מרגיש לי. זה בהחלט מרגיש לי כמו כישלון, כישלון שלי כאשה ששוב לא הצלחתי להרות וסוג של פגועה ביחס לנשים האחרות במשפחה ש"מריצות עניינים", כישלון שלנו כזוג שלא הצלחנו לעשות את העבודה המשותפת כמו שצריך ואפילו כישלון שלנו כהורים שלא הצלחנו עד עכשיו להביא עוד אח או אחות לילדה שלנו שהיא כל כך רוצה וכבר מבקשת בפירוש ושואלת שאלות מתקילות בנושא...
קרובים שיודעים על הטיפולים ויודעים ששוב לא הצליח אומרים לא לקחת את זה קשה, שפעם הבא זה יצליח ושהכול מלמעלה. הם מנסים להרגיע אבל זה רק מרגיז אותי... איך אפשר לא לקחת את זה קשה?! אין להם שמץ של מושג על מה הם מדברים... גם בעלי לא עובר אפילו מאית ממה שאני עוברת בטיפולים האלה לא פיזית ולא רגשית... מה הוא יודע בכלל?! אומר לי שעוד הרבה נשים עוברות את מה שאני עוברת – אז מה זה הפך לנורמה החדשה?! וזה אמור להרגיע אותי?! ודבר ראשון בבוקר שהוא אומר לי כאשר פוגש אותי אחרי שבישרתי לו אתמול את החדשות הרעות - שהוא מתוסכל כי לא יצא לו לקבוע הופעה בתאריך של היום הולדת שלו עוד חודשיים... ממש מסכן... דברים כל כך שונים מעסיקים אותנו כרגע...
אחרי שטיפלתי אתמול בדיכאון, בתסכול, בכעס ועוד כל מיני רגשות שהציפו אותי, אני מרגישה יותר טוב. חוזרת לעולם.. מתחילה להחזיר טלפונים לאנשים מאתמול וכבר יותר נחמדה, סימפטית וחיה.
אבל היום מציפים אותי דברים אחרים – שוב, כמו כל חודש לאחרונה עולה ההתלבטות אם להתחיל עוד סבב או להפסיק... לא בגלל ייאוש, אני לא מתייאשת להרות, בכלל לא. אני פשוט לא בטוחה אם הדרך הזאת היא נכונה בשבילי... משהו בתוכי אומר לי להפסיק את הטיפולים הקונבנציונאליים ולהסתדר בכוחות עצמי, להתמקד בעבודה רגשית ורוחנית סביב הנושא אבל עדיין אין לי אומץ להפסיק...
והנה היום תור לרופא ומתחילים עוד סבב חדש... עוד זריקות... עוד בדיקות...עוד הזרעה... עוד כאב ועוד עבודה עצמית...