הימים טרום מלחמת ששת הימים - 1960 - כן גם בשנים האלה היו חיים...
(קראתם את "מיכאל שלי" של עמוס עוז ? זו התקופה)
והחיים בירושלים מתנהלים בצל הגבול המאיים אשר חוצה אותה, גבול ששומר נפשו - ירחק ממנו. הגבול עובר אחרי שבונות סנהדריה ושמואל הנביא, חותך את שכונת מוסררה בסיוע גדר ביטון אימתנית מטילת צל קודר ומגיע להר ציון
או הר ציון - זה כבר סיפור אחר, לאמיתו של דבר צריך לדעת היכן הגבול, מכיוון שאין דבר המסמן אותו .
כביש צר מטפס במעלה הר ציון.
מצידו האחד ובגיא שמתחתיו שכונת העוני שמעא (שכונה שנהרסה והיום יש במקומה גן ירוק), שכונה בה עבדתי - בימי למודי בסמינר בית הכרם - בהנחלת הלשון לעולי כורדיסטאן אשר איכלסו אותה
מצידו האחר של הכביש ו מעון לכלבים עזובים של קצ'ה מלוחמי ה101
בלילה מפחיד שם, נביחות כלבים זועמות בוקעות את החשכה הכבדה, חשכה שהאור העמום המבליח מבתי האבן הקטנים והמתפוררים של שמעא אינו מצליח לפלס דרכו בה
אבל לילה אחד בשנה הכל שונה, הדרך מוארת ע"י פנסים רבי עוצמה המאירים מכיוון הכנסיה, והאויר הקר הקרחי של חודש טבת בירושלים מלא בקולות מדנדנים של פעמונים - זה ליל חג המולד
בלילה זה - פעם אחת ויחידה בשנה - מותר לחצות את הגבול ,להיכנס לכנסית הדורמיציון ולהשתתף במיסה ואני ב 1960 הייתי שם!
על עקבי הגבוהים ובחצאית המיני הקצרה שלבשתי, טיפסתי עם חברי במעלה הכביש, נכנסנו לשטח הכנסיה דרך שער הגדר הפתוח בלילה זה, חזינו באור המציף את אולם הכנסיה, בשפע הפרחים ובבובת תינוק האבן המסמל את ישו. הרחנו את הקטורת והאזנו לשירה הבוקעת מפי המאמינים,
ואני הסקפטית, הצינית, שלבי אדמה חרוכה - חשתי פתאום רגשות של קדושה!!
לא יאמן!!!
את הדרך חזרה כבר הלכתי יחפה בגרבי ניילון דקות ונעלי מטלטלות בידי חברי
השנים חלפו הסקפטיות הציניות שלי רק הקצינו, אבל לא אשכח את ה"לילה הקדוש" ההוא שבו הגעתי ל"התעלות" נפשית בחזותי במיצג לידת ישו
לקורא/ת הרשומה - זה לא סיפור פרי רוחי ודימיוני - זו עדות אמת לאמיתה