הרעיון לשרביט הזה בא בעקבות הספר המקסים "מכתבים מסקאי" שעליו המלצתי ברשומה הקודמת.
אני שייכת לדור שכתב וקיבל מכתבים. בילדותי רציתי להשתפר באנגלית ולכן חיפשתי חבר לעט. זה היה מאוד מקובל אז והמורה לאנגלית עודדה את הפרויקט. כך מצאתי את דונלד ממדינת מיין בצפון ארצות הברית. הוא פתח בפני את עולמו שהיה די שונה משלי. שלח לי הרבה תמונות וגם מתנות קטנות. אני זוכרת את עצמי מצפה שאבי יביא את הדואר מהתיבה שהייתה לו בבניין הדואר המרכזי וישלוף מתוך חבילת המכתבים את זה המיועד לי. קשר המכתבים בינינו נמשך לא מעט שנים.
אבי עלה ארצה בגיל ארבעים. חלק מחבריו נותרו ברומניה ואחרים הגרו לארצות הברית. הוא שמר אתם על קשר מכתבים. היה לו סגנון כתיבה מאוד מיוחד ומעניין. היה לו מנהג: לפני הכנסת המכתב למעטפה היה מקריא אותו לאמי. אהבתי מאוד להאזין לקריאה, גם אם לא הבנתי את כל המילים. חלמתי שגם אני, כשאגדל אדע לכתוב מכתבים כל כך יפים...הייתי מחכה לתשובות של חבריו, בעיקר כדי להוריד אחר כך את הבולים מן המעטפות ולצרף אותם לאוסף שלי.
כשבעלי היה יוצא לחודש מילואים הייתי כותבת לו מכתבים ומספרת כל מה שקרה בבית ובמשפחה. אחר כך, כשיצאנו לשליחות בפריז שמרתי על קשר מכתבים עם ההורים והחברים. שיחות טלפון בינלאומיות היו עדיין יקרות מאוד ומכתבים היו הדרך הפשוטה והטבעית לשמירת הקשר.
כשהיו הורי נוסעים לטייל בחו"ל הקפידו לשלוח לנו גלויות צבעוניות מהמקומות היפים שבהם בקרו.
כמו זו, למשל, עם המים והירוק האינסופי
זה, כמובן, עורר את תאבוננו וסקרנותנו ובבא היום בקרנו גם אנו במקומות הללו.
אי שם באמצע או סוף שנות השמונים ירד העניין במכתבים. גם אצלי באופן אישי וגם במדינה. הטלפונים ואחר כך האי-מיילים תפסו את מקומם ודחקו את רגליהם. מאוחר יותר הגיעו, כמובן, הסמסים והוואטס-אפים ולהבעת רגשות המציאו את האימוג'ים...כמו כרטיסי הברכה לראש השנה הפכו גם המכתבים לנוסטלגיה.
הרומן שכתבתי, "סוד במשפחה", מתחיל במכתב שמקבל אילן מאמו לאחר מותה, מכתב המשנה את חייו. על תמונת הכריכה מופיע מכתב.
חברותי הבלוגריות : חיה שוורץ, נחמה שוורץ ומרים (מנורה) אתן מוזמנות להרים את השרביט ולכתוב על המכתבים בחייכן :-) וכל מי שעוד מעוניין מוזמן בכיף להצטרף לשרביט :-)