הרעיון לרשומה בא בעקבות דיון שהיה לי עם מכרה בפייסבוק על כך ששר החינוך החליט לפסול את הספר "גדר חיה" של הסופרת דורית רביניאן בגלל התוכן שלו שכולל רומן בין ערבי ליהודיה.
תעצמו לרגע את העיניים ותדמיינו שאת נמצאים אי שם בתחילת אפריל 2002 בטורונטו שבקנדה. למרות שהאביבכבר באביב באטלנטה, בטורונטו עדיין קר ואפילו יורד קצת שלג לסירוגין. אני הגעתי לשם כדי להצטרף לטיול של שתי חברות חדשות שהכרתי כמה שבועות לפני כו שבמקרה עברו בעיר הדרך חזרה מביקור מולדת בישראל. רק אחרי שהתחלנו לטייל יחד גילינו שאנחנו לא ממש מסתדרות טוב יחד בתנאים צפופים כאלו, ובבוקר האחרון לטיול פשוט החלטתי לא להצטרף אליהן לעוד מוזיאון, אלא פשוט הלכתי לאיזושהי חנות ספרים ליד המלון. שם קניתי שוקו משוקולד לבן (משקה שלא מצאתי בשום מקום אחר מאז) - ושני ספרים. אולי שווה פה לציין שבארה"ב ובקנדה מאוד מקובל לשלב בין חנות ספרים ובית קפה. אחד היה ספר של סטיבן קינג, והשני היה "ספר בנות" טיפוסי. הספר היה על בחורה בריטית צעירה, בת עשרים ומשהו, שהיתה מכורה לקניות - ולא היתה מסוגלת להפסיק גם כשכרטיסי האשראי שלה נדחו שוב ושוב בחנויות, וגם כשמנהל הבנק שלה רודף אחריה (במובן הכי מילולי של המילה). כמובן שהגיבורה מצליחה בסוף לסדר את העניינים, כשבאחת ההזדמנויות היא פשוט מוכרת את תכולת הארון שלה כדי לסגור את האוברדרפט. וכשכל פריט נמכר, היא נזכרת באירוע שהיא מקשרת ריגשית לפריט הזה: זו יכולה להיות שמלת הערב הסגולה והיקרה מידי שהיא רכשה כדי לצאת לדייט רומנטי עם החבר שלה, או הצעיף שהוא הלווה לה כסף כדי לקנות אותו, או מכנסי הג'ינס בדוגמא של זברה שהיו בחנות שבה היא עבדה כמוכרת כדי להרוויח יותר כסף, והיא רבה עם לקוחה כדי שהלקוחה לא קנה את הזוג במקומה. מצאתי את עצמי מרותקת לספר - לא בגלל עושר הדימויים בו (אני חושבת שהדימוי הכי מעמיק היה כזה שהשווה את ההנאה משופינג לרגעים היותר טובים בסקס), אלא בגלל ההזדהות עם החוויה הזו של השופינג (למרות שאני מעולם לא הגעתי לרמה שבו מנהל הבנק שלי זיהה אותי בגללה 
).
בסופו של דבר, אמנם נישארתי עם הבנות הללו בקשר, אבל מעולם לא יצאתי איתן שוב לטיול משותף. אבל החוויה והזכרונות די קשורים רצלי לספר שקראתי אז באותה חנות ספרים. ואת הקשר החווייתי הזה מעולם לא הצלחתי לקבל בשיעורי ספרות בבית הספר. איכשהו ההתעסקות הבלתי פוסקת בדימויים ובהתעמקות בבחירות הלשוניות של הסופר הפכו את הקריאה מהנאה - למטלה משעממת ואפילו מעיקה ומעצבנת. זכור לי שלמדו איתמו תלמידים חובבי ספרות שעבורם היה מרתק ללמוד למה המשורר בחר לסדר את השירים בספר בסדר הספציפי שהוא בחר - אבל עבורי לפחות שירה היתה משהו מיותר למדי (או כפי שאומרת טלילה כץ, דיבורת ספרה של עירית לינור "שירת הסירנה": למה להתעסק בחרוזים ודימויים כשאפשר להגיד דברים ישירות?), והעיסוק האובססיבי בה גרם לי להרתע ממנה יותר, לא לאהוב אותה.
כך שאולי במקום להתעסק באיזה ספרים ללמוד - הגיע הזמן ללמד אהבת קריאה ותו לא. ואם זה בלתי אפשרי - אולי פשוט אפשר להוריד את מקצוע "השנאת הקריאה והספרים" מרשימת מקצועות החובה?