אז היה לי פעם שטיח. יפה כזה, צבעוני. נו, הסוג הזה של "הביוקר".
אני והשטיח חיינו בשלום ובהבנה זה עם זה. כמובן שהיו לנו חילוקי דעות מדי פעם, כי בכל זאת הוא צבר קצת אבק
ונפרם פה ושם. זה לא הפריע לי לאהוב אותו, כי הוא היה השטיח שלי.
יום אחד הגיע לחיי יצור קטן, יפה נורא, בלי הרבה שיער. לעשות הרבה הוא לא ידע, אבל זה לא מנע ממנו למשוך לי את
השטיח מתחת לרגליים, לסחרר ולהפיל אותי. כזאת מכה בראש בחיים עוד לא קיבלתי.
אני לא יודעת אם זה בגלל המכה, או אולי בגלל ההורמונים, אבל מבט אחד ביצור הקטן וידעתי שאני מאוהבת. קשות.
פתאום, לא שמעתי כלום. כל הרחשים מסביב הפסיקו והזמן עצר. לפתע הבנתי את המשמעות של הכל. לפתע הבנתי כי
כל מה שעשיתי עד עכשיו היה בשביל לבנות את עצמי כבן אדם מספיק טוב עבור אותו רגע, עבור אותו יצור.
די מוקדם התברר לי, כי מין היצור הוא נקבה. מה שהסביר כמובן את העיניים הגדולות, הלחיים הסמוקות והריסים
הארוכים. היא מושלמת, חשבתי. והיא שלי.
האידיליה נמשכה עד הרגע בו נכנסתי הביתה, אז הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. אף אחד לא אמר לי שככה
זה אמהות. כלומר, אמא שלי אמרה. אולי גם כמה חברות, קרובות משפחה ועוד כמה מכרות. הן אמרו שיהיה קשה, אמרו
שלא ישנים בלילה, הן אמרו שזה ממש אתגר שישנה לי את החיים. אז הן אמרו, אבל לא באמת שמעתי. שמעתי את
הקשה, את החוסר שינה אבל לא שמעתי את הצרחה שהן צרחו בפנים.
אז הנה, למדתי ואגיד את זה לכל האמהות העתידיות: הלידה – היא - לא – החלק – הקשה.
זה נכון, זה כאב. כאב מאוד והיה די טראומטי אם להודות באמת. אני עדיין מתחבטת ושואלת את עצמי איך בידיעה
גמורה ובצלילות מוחלטת אבחר לעבור תהליך מיגע וכואב שכזה פעם נוספת.
אבל לא בלידה עסקינן אלא כי באחריות הלא סבירה שמטילים עלינו כבני אדם פשוטים להיות אחראים ליצורים קטנים
שרואים מטרה אחת ויחידה – להזיק לעצמם בכל דרך אפשרית.
מי אני? מה עברתי בחיי שמכין אותי לרגע הזה להיות סופר וומן? לראות את הנולד, לזהות את כל הסיטואציות הבעיתיות
והסכנות האפשרויות מראש, לשלוט במזג האוויר, לקרוא מחשבות ולהיות מפוקסת לחלוטין בכל שעה, ללא קשר
למספר שעות השינה שישנתי.
איך קיבלנו אנחנו את האחריות הבלתי סבירה הזאת? מי לעזאזל חשב שכל אחת יכולה להתמודד עם זה? בואו נכיר
בעובדות, באטמן פראייר לידנו.
התואר או הזכות להיות אמא צריכים להיות משהו שמקבלים בסיום קורס, בסיום מסע כומתה.
אתם באמת סומכים עלי שאני אהיה אחראית על יצור כזה ואולי על שלושה?
אני מאוהבת, אני מאושרת, אני עייפה ומבוהלת עד עמקי נשמתי.
אני מקווה שתבחרו ללוות אותי ולראות איך לעזאזל אני הופכת את הדבר המושלם הזה
למבוגר שלם עם כל חלקיו.
עד הפעם הבאה,
נ'.