מה עושים עם ג'ני - הבימה ביקורת

"לא דיברנו עוד על הזקנה
ולא תארנו את חינה
אין דבר, התופת לא יבער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה למות איתך
לחבק אותך לאט לאט
אותך." (אהוד מנור)

ולמה לדבר עליה, על הזיקנה? היא אפרורית, היא בודדה, היא כואבת, היא נגררת, והיא לא סקסית בעליל. "הזיקנה מכוערת" שמעתי מסבתי המנוחה לפני 45 שנים,  מהמאמליגה לפני עשור ומאמא שלי תבדל"א היום  בבוקר.

זיקנה היא לא רק פונקצייה של גיל. היא קופצת על האדם ברגע שהוא מתחיל להאמין שאין לו מה לעשות חוץ מלשבת בפינה ולחכות למוות שיגיע. הבעיה העיקרית היא, שהסביבה שלנו שסוגדת לנעורים מעודדת את זקניה לתפיסה המעוותת הזאת ומנסה ליישר כל זקן שלא מתנהג על פי "אמות המידה" המצופות ממנו בגילו.

נכון, אתם אומרים ומה עם הקשישים כסופי הבלורית השוחים במרץ בפרסומות ל"אחוזת שיני הזהב", מדוושים לשום מקום בחדר הכושר של "מגדלי פלטינה באגן" , ורוקדים טנגו ב"נווה אלצהיימר".  . כן... יש גם כאלה, אני לא מכחישה, יש! ... הבעיה העיקרית היא לממן את הזכות להזדקן בתנאים של בית מלון - ואם בבתי מלון עסקינן - רוב הזקנים (שאני מכירה) לא רוצים לחיות בבית מלון. הם רוצים להשאר בביתם המוכר עם "התה והלימון והספרים הישנים" הם רוצים את הילדים והנכדים סביבם, ואת שכניהם ואת חבריהם - הבעיה כמובן היא שהילדים והנכדים כבר מזמן לא בסביבה ובמירוץ החיים הם אפילו לא תמיד זוכרים שיש להם ההורים שננטשו מאחור. גם על הסביבה קשה לסמוך כי היא הולכת ומדלדלת בניפוי טבעי, בכל זאת הם לא הולכים ונעשים צעירים יותר. כך קורה שבמקום ללכת על קו החוף ולהתבונן בזריחה, זקנינו מחופרים רוב הזמן בדד בין ארבע קירות ביתם - והמצב מחריף כאשר אחד מבני הזוג נפטר.

"מה עושים עם ג'ני" הוא מחזה הנוגע בכל אלה. כשראיתי שתאטרון הבימה עומד להעלות את המחזה ואת המיועדות לשחק את התפקידים הראשיים , סימנתי לי אותה כהצגה שאני חייבת לראות. לשמחתי לא הייתי צריכה להמתין יותר מידי זמן. דף הבית של הבימה בפייסבוק הגריל זוג כרטיסים להצגה במתנה לחבריו ולשמחתי זכיתי (תרתי משמע).

"מה עושים עם ג'ני" מחזה מאת ד.ר. ויילד (תרגום: שמואליק לוי)
עיבוד ובימוי: הלל מיטלפונקט
עיצוב תפאורה: אלכסנדרה נרדי
עיצוב תלבושות: עפרה קונפינו
מוזיקה: שפי ישי

צוות שחקנים: ליא קניג, דבורה קידר, מאיה מעוז, ריקי בליך,
רוי מילר, אמנון וולף, דורון עמית, שחר רז, בן פריד

על ההצגה:
 

בעלה של ג'ני איטון נפטר אחרי 47 שנות נישואין ומשאיר אותה לבד בביתם הגדול.
הסביבה, השכנים ובעיקר בתה, הלן, מצפים ממנה לפעול על פי "חוקי האלמנה" - להתאבל על בן זוגה בחן. לקבל את אלמנותה בכבוד. להשען, בזהירות שלא להכביד, על כתפן של שתי הבנות שכל כך דואגות לה - מקסימום ללכת לחוג סריגה - והכי חשוב, לא לבזבז את הירושה .

רק שג'ני זאת, יש לה תוכניות אחרות. 47 שנים היא חיה בשביל הבנות, בשביל בעלה - היא חושבת שבגיל 75 הגיע הזמן לחיות בשביל ג'ני - ולכן היא שוברת את כל הכלים ומרחפת מפרח לפרח. היא הופכת לציירת עירום ומכסה את קירות ביתה בציוריה, היא לומדת לרקוד, מפתחת קשרים עם מוזיקאים צעירים ומזמינה אותם לחזרות אצלה בבית. היא צמודה לכוס שמפנייה כל היום ומנסה להצמד גם אל מר שניצלר שכניסתו אל ביתה ואל בין סדיניה של אמה מוציאה את בתה סופית מדעתה.

הלן לא מסוגלת לסבול את השינוי הזה באמה. היא מנסה להרביץ בה הגיון, ליישר אותה על פי הקו המקובל ומגייסת לעזרתה את אחותה הצעירה וההרה שרלוט, את בן זוגה ואפילו את דודה אדורה - שמייצגת את התגלמות הזקנה הדהויה וההיפוכונדרית שמגיעה פעמים ביום אל גיסתה ומונה את תחלואיה. יותר מכך - בכל פעם שהיא מגיעה היא דואה סביב ג'ני בחידונים הנצחיים של "תנחשי מי מת" ומלקטת תשובות כמו אזנייה שאיתרה פגר במדבר.
הלן מנסה להביא את ג'ני להסכים למכור את ביתה ולעבור לגור איתה בניו יורק, היא כל כך נחושה להציל את ג'ני מעצמה, שהיא לא מוכנה לראות שאין סיכוי שהשותפות הזאת תעבוד עקב הבדלי הטמפרמנט והמתח הקבוע ביניהן. אבל זה לא באמת משנה כי ג'ני ממשיכה בשלה להלחם על הזכות לא לחכות למוות, לבלוע את מנת החיים שנותרה לה בכל הכוח ולהנות מכל רגע.

המחזה חכם, חריף ומצחיק - הקאסט כולו נהדר, אבל כמובן מי שעושה מחטף הן שתי הגבירות ראשונות של התיאטרון דבורה קידר המקסימה בתפקיד אדורה, שמייצגת את "הזקנה המקובלת" האפרורית והמבולבלת. היא מציגה כזאת זקנה קלאסית שאני משוכנעת שאין איש באולם או בעולם שהיא לא תזכיר לו מישהי שהוא מכיר היטב. לי ספציפית את הזכירה את עליזה ז"ל, רק שדודה עליזה היתה בת 71 ודבורה קידר כבר בת 91, כן ירבו...    (בתפקיד חמסה)

אבל אין מה לעשות, מי שפשוט זוהרת שם מעל כולם - היא ליא קניג המדהימה - שמשחקת זקנה מצחיקה, חמה, שתויה, וחרמנית שמסרבת לקבל עליה את עול הזיקנה.  80 דקות, בלי הפסקה, היא נעה בתזזיתיות בביתה האהוב שעל הבמה אותו עיצבה אלכסנדרה נרדי, והשירים? וכל הטקסט הזה שהיא יורה בגיל 86 - הרבה אנחות קנאה והתפעלות היו שם באולם היום - וגם הרבה "הלוואי עלי, היום, לא בגילן" שמעתי ובצדק - שתי מופלאות.
 

מה עושים עם ג'ני היא הצגה שכולנו צריכים לראות, הצעירים וזקנים ובעיקר דור הביניים, הדור שלי פלוס מינוס, שעוד מעט יהיה שם. כי אם לא נקטף קודם - אין מה לעשות זה יקרה - נזדקן.
כבר ראיתי בעיתון הודעה שנגעה לקשישה בת 55 - לא נשאר לי הרבה.

אז אולי לפני שנגיע כדאי שנפנים את המסר של ג'ני, אין מה למהר ולקבל את הזקנה,  איך להזדקן לגמרי תלוי  בנו. אסור להאמין לחברה או לילדינו שהם מבינים ויודעים טוב בשבילנו מה נכון בשבילנו.
אני מכירה אותם, אנשים שאולי מוגדרים כזקנים אבל אף אחד חוץ ממשרד הפנים לא תופס אותם ככאלה בעיקר הם עצמם. הם חיים חיים פעילים ומלאי עניין, מטיילים, נהנים, עושים להם חברים חדשים, מעורבים בגידול הנכדים, מנצלים כל יום עד תום - כן יש גם זיקנה אחרת.

יצאתי בחיוך גדול ובהחלטה לקחת את אמא שלי לראות את ההצגה. יופי.

הערה קטנה להפקה (אם קוראים) - המקרופון של דבורה קידר לא היה חזק מספיק, בשורות האחרונות לא שמענו חלק מהשורות שלה שנבלעו בתוך פרצי הצחוק של הקהל והיו רבים כאלה. כדאי להגביר.

אסיים בשיר שאיתו התחלתי, בביצוע היפיפה של גידי גוב ועפרה חזה ז"ל - 
בעיקר כי הוא יפה כל כך.