אחת לעשר שנים, קורה שאישה דעתנית, נחרצת, פרפקציוניסטית וחולת שליטה אומרת בטעות לנגר שלה: "אין לי זמן לבוא לבחור צבע. תחליט אתה איזה גוון של חום יהיה למטבח", וכשהוא מסיים לנגר ומגיע להתקין את המטבח, מסתבר לה שהוא בחר את גוון "שנות השבעים העליזות חזרו לאופנה" או בשמו האמיתי "נשפך לי קקה לתוך הדלי צבע וזה מה שיצא, אין מה לעשות, הרשית לי לבחור!":
ונניח שהאישה הזו היא אני, ובכל פעם שאני נכנסת למטבח אני נוזפת בעצמי בלב ואומרת: "איך התפלק לך ונתת לו להחליט. איך??? את חייבת לשנות את הצבע של הח*&א הזה", אבל בגלל שאני חסידת אומות עולם אני מצליחה להתאפק ע ש ר ש נ י ם רצופות בלי לעשות מהומות, ובלי שאף אחד יתן את הדין על הרגע הנמהר ההוא. השם יקום דמי:
ואז, בחלוף עשר שנים, בהגיענו ליום חמישי שעבר, אני נתקלת לפתע בפייסבוק בפרסומת לחברה שיודעת לעשות מהפך במטבח ולצבוע אותו מחדש, שזה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני צריכה. אז תוך דקה מסיום קריאת המודעה אני כבר בטלפון עם משה, ואני מתעניינת בתהליך הצביעה ובמחיר. ולמחרת שזה יום שישי אני כבר מתייצבת אצלו במפעל, ואני מרגישה שזו אהבה מלייק ראשון, ואני סוגרת איתו שביום שלישי הקרוב הוא יגיע לפרק לי את המטבח, ונשאר לי רק להחליט על הצבע.
רק.
עד כה התקבלו מספר החלטות גורליות במהירות האופיינית לי. (אימפולסיבית מאץ'?) אך עתה הגיע רגע האמת:
האם יהיה זה 538 הידוע בשמו SANTO? האם יהיה זה 539 הידוע בכינויו PLACE OF DUST או שמא 540 ששם החיבה שלו הוא PRAISE GIVING?
חמישים גוונים לאפור כידוע, וההתלבטות היא קשה עד כואבת. לכי תבחרי צבע למטבח מתוך דוגמית זעירה. אני ישנה על זה לילה ועוד יום,
ולמחרת במוצאי שבת אנחנו נוסעים כולנו לזרע השטן IKEA כדי לקבל השראה, ולהתרשם אפור על גבי מטבח, איך זה נראה בגירסת המציאות:
דבר ראשון, חייבת לציין לטובה את איקאה, שכבר הקדישו כסא על שמי:
זה מראה שהחברה הזו רצינית, ויודעת לזהות, להעריך ולכבד את הלקוחות הכבדים שלה. אני עוצרת לצלם ושומעת את מצ'יסטה ממלמלת "אוף, תתבגרי כבר!"
חוץ מזה התרשמנו כי 540 של נירלט הוא הגוון הכי קרוב למקבילה השוודית שלו המכונה באיקאה BODBYN
ואחרי הרבה לבטים, התחרטויות, שינוי דעות התקבלה ההחלטה פה אחד (ליטרלי פה אחד. הפה שלי), ש 540 יהיה הצבע הנבחר.
***
עכשיו אנחנו ביום שלישי. לא דיברנו על תכולת המטבח שלי. קבלו פרומו בטרם נמשיך:
כפי שאפשר להתרשם, מינימליסטית אני לא. יש כאן 8000 כלים שונים שתופסים כל מילימטר פנוי. אני מתחילה להפשיט את המטבח:
וכשמשה ושלומי מגיעים, הם מקלפים את הדלתות והמגירות החוצה:
וכשהם עוזבים, אחרי 3 שעות, המטבח נראה מקולף כמו האזור מוכה אסון בפוקישומה :
ברגעים כאלה אני לא יודעת אם בא לי יותר למות או שבא לי לארוז ולברוח לניו זילנד. אז מכח האנרציה אני מתחילה לסדר ולנקות. זו הזדמנות מעולה להעיף את הסיר לחץ שאבדה לו הגומיה לפני עשור, להיפטר מהתבנית המנוקדת שבורת הידית ולגלות (סוף סוף!) את שקית שקדי המרק שמוסלקת אצלנו מאז 1927.
4 וחצי שעות אחר כך, והמטבח שלי מקבל לוק של קונספט המטבח הפתוח במסעדות, וזה נראה ככה:
כי דלתות של מטבח זה לחלשים!
אבל אני כל הזמן ממלמלת: תסגרו את הארונות!!! תסגרו את הארונות!!! ואם לא הייתי עד עכשיו ADHD, זה התפתח לי הרגע.
סקרנים לדעת איך יצא? גם אנחנו. המתינו איתנו שבועיים עד שמשה ושלומי המקסימים יסיימו לשייף, לצבוע ולהרכיב ונגלה בצוותא האם גוון 540 של נירלט הוא אכן Praise of giving,
או שלא...
הישארו בהאזנה.