טומי (שם בדוי) הגיע לשלב קשה בחייו. הוא כמעט לא מצא טעם או אושר בחיים שנדמו לו כמורכבים מאינסוף עבודה – גם במקום העבודה וגם בבית.
ערב אחד, אחרי שהשכיב את הילדים לישון, צץ במוחו של טומי רעיון מוזר: אולי, למחרת בדרך הביתה הוא יבקר בחוף הים?
טומי זכר כמה הוא אהב להשתכשך באמבטיה בתור ילד ואיזה הרגשה טובה נתנה לו השהייה במים וחשב שאולי יצליח לשחזר את ההרגשה – אבל מכיוון שכבר לא היה ילד הוא הרגיש צורך לשכשך בקצת יותר מים.
הוא ידע שבדרכו מהעבודה נמצא חוף שנראה (במבט שטחי מהמכונית) לא רע – חוף תפוז שמו – והוא החליט לנסות אותו (או במילים אחרות – לקפוץ למים).
ובאמת, בדרך חזרה מהעבודה טומי עצר ליד החוף. הוא הסתכל קצת על המתרחצים (וקצת יותר על המתרחצות) אך בסופו של דבר המשיך הביתה בלי לטבול במים בעצמו.
למחרת הוא שוב עצר ליד החוף. הפעם הוא גם לבש בגד ים ובהיסוס רב טבל רגל אחת במים.
המים היו קרים אך נעימים למגע. טומי נכנס לאט לאט למים עמוקים יותר והתחיל לשחות.
זאת הייתה הרגשה נפלאה! הוא הרגיש ממש כמו דג במים ונפרד בצער מסוים מהים לאחר כחצי שעה (כי באמת היה חייב להגיע הביתה).
בשבועות הבאים טומי עשה לעצמו מנהג קבוע לעצור בחוף פעמיים בשבוע. הוא כבר הכיר חלק גדל מהמתרחצים הקבועים (בעצם בעיקר המתרחצות, כי בחוף היה רוב נשי ברור) ויצא לו להיפגש עם חלק מהן גם במפגשים חברתיים מחוץ לחוף.
אבל בחוף הוא הרגיש כמו בבית.
לפעמים, כשרק התעורר בבוקר ונזכר שבאותו יום הוא יבקר בים הוא הרגיש אושר מידי.
יום אחד, כשטומי הגיע לחוף הוא התאכזב לגלות שהמציל הניף דגל שחור. אף אחד לא הורשה להכנס למים. טומי הסתובב קצת על החוף ודיבר עם כמה מהמתרחצים האחרים (שלא יכלו להתרחץ גם הם) אבל בסופו של דבר חזר הביתה במפח נפש.
בשבוע הבא הכל היה בסדר, אבל אחרי זמן מה כשטומי הגיע לחוף הוא גילה שהחוף והים מאוד מלוכלכים. המציל הבטיח שהעירייה מיד מגיעה לנקות הכל, אבל אחרי שטומי חיכה כשעה הוא התייאש ונסע הביתה.
בחודשים הבאים קרו יותר ויותר מקרים שמנעו מטומי להכנס לים ולעיתים אפילו לחוף. טומי הרגיש מתוסכל. הציפיה להגעה לים כבר לא גרמה לו לאושר אלא לחששות.
ואז קרה אירוע שדי זעזע אותו: בשיחה עם מתרחצים אחרים הוא שמע שיש עוד חופים כלל לא רחוקים. היו שאמרו שהחופים האחרים נקיים יותר וניתן לרחוץ בהם בכל ימות השנה (בלבד) ללא תקלות.
אחרי היסוסים רבים החליט טומי יום אחד לבדוק את חוף בלוגה. החוף באמת היה נקי ומסודר, המים נעימים ומסביב היו פרצופים מוכרים מחוף תפוז, אבל משהו היה חסר לו.
הוא אמנם שחה קצת ורבץ קצת על החוף, אבל נראה היה לו שטמפרטורת המים נמוכה במעלה אחת מהאידיאלי והוא חזר הביתה לא מרוצה.
הוא שקל לנסות את חוף מילה פרס (על שם שארת בשר קרובה של כבוד הנשיא לשעבר הנצחי?) אבל הוא רק הסתכל כמה פעמים על החוף ולא העז להיכנס.
הוא רצה להרגיש כמו בבית... כמו בימים הטובים בחוף תפוז... אבל פעם אחר פעם הוא גילה שחוף תפוז הוא לא מה שהיה.
כך מצא את עצמו טומי מצמצם את בילוייו בים וגם כשהוא כבר הגיע לחוף הוא לא חש את הסיפוק והאושר שהיה רגיל להם.
אז מה יהיה עתידו של טומי? ושל החוף? מכיוון שאני לא נביא אבל כן מכור להימורים אני מהמר שטומי ימשיך לבקר בחוף תפוז, אבל בתדירות קטנה והולכת – אלא אם יכריחו אותו להישאר בבית ואז הוא עלול לשקול שוב חופים אחרים.
מוסר השכל: הים הוא רחב אבל לא תמיד לכולנו פתוח
שבת שלום!
לקריאה נוספת – הסיפור לשבת על הפרדס ושברו
והרשומה המומלצת היא – לשחק קצת בג'אקומטי – רשומה מצולמת - בבלוג של באבאיאגה