היום בצהריים נטמנה בהר המנוחות מלכה. לא היו לה גינונים של מלכה, כי צנועה היתה, אבל כזו היא היתה. מלכת הניה של ירושלים, מלכת הניה של ישראל. דפנה המורה האהובה שלי הלכה לעולמה.
ניה היא תנועה עם מוזיקה. אימון שירירים, עם הרבה מוזיקה, מעיין ריקוד. השיטה הומצאה בארה"ב ומשם היא הגיע לכל העולם, וגם לישראל. יש צעדים ותנועות בסיסיים, מוזיקה המתאימה להם, וכוראגרפיה שמידי פעם בפעם מתחדשת. אפשר לשים דיסק ולרקוד בבית, אבל החוויה המלאה היא לרקוד ניה בקבוצה. כי ניה זה לא התעמלות, ניה זה לפתוח את עצמך אל המקום שאליו מוליכה אותך המוזיקה.
לראשונה שמעתי על ניה מחברתי חדווה שמתגוררת במילווקי. טוב חשבתי לעצמי, עוד איזה משהו כמו צי קונג או טאי צי או הוליסטיקה או העצמה נשית. אבל אז חיפשתי לי משהו לעשות, תנועה לנוע בה, שלא תהייה אימון של חדר כושר או לרוץ, כי את זה אני שונאת בעצם, ולא יהיה ריקודי עם - כי את זה כבר עשיתי שנים רבות בעבר ואני מחפשת לשנות. אז חשבתי לעצמי למה לא לנסות ניה. וכך במקרה הגעתי לחוג של בית תרבות עמים שבמושבה הגרמנית בירושלים. לא ידעתי מה זה, לא הכרתי את דפנה, פשוט הופעתי לשיעור נסיון. באתי, ניסתי והתאהבתי. בניה, ובדפנה.
דפנה היתה מקסימה, תמיד עם חיוך, רכה, נשית כל כך אבל עוצמתית, תנועות הריקוד שלה עגולות. מלאות באהבה. מתוך הריקוד שלה למדתי על עצמי, על גופי, על תכונות שיש לי או שחשבתי שיש לי ואין לי בעצם. כמו למשל שאני לא אוהבת להסתובב באמת, או שאני לא כזו ספונטנית וצריכה להתרגל כדי להפתח. ודפנה היתה שם.
התחברנו. כי דפנה התחברה עם כולן, כי היא היתה כזו מקסימה שרציתי להתחבר איתה. בזכותה הכרתי מורות אחרות ורקדתי איתן. כל מורה עם הסגנון שלה, וכולן עושות ניה, אבל דפנה - היא היתה המלכה של הניה.
בשביל לרקוד ניה עם דפנה לא צריך להיות רזות ויפות, גמישות או להתנוענע בחן. אפשר היה לרקוד איתה בכל גיל ובכל מצב גופני. זה לא שינה בכלל. לא באנו להתחטב או להתדגמן, בנו לנשום מוסיקה ולעשות תנועה.
את הניה עזבתי עוד לפני שדפנה חלתה. ככה התגלגלו הדברים. עשיתי הפסקה, אבל לעולם לא הפסקתי לחשוב שאוטוטו אני חוזרת לניה של דפנה, כי דפנה היתה כמו הבית. ואז דפנה חלתה, ופרשה לטפל בעצמה. ולא הפסקתי לקוות שהיא תבריא, כי הגיע לה להבריא, כי הייתי אגואיסטית ורציתי שהיא תחזור לניה, שיהיה לי בית לחזור אליו.
אבל דפנה לא הבריאה.
אחרי מאבק קשה היא עזבה והותירה אחריה משפחה חמה ואוהבת, בעל ושלושה ילדים קטנים. ואותנו, שהיינו משפחת הניה שלה.
את דפנה לנצח אזכור מרימה את ידיה לאויר כאילו צעיף שקוף ואורירי פרוש בניהן,רוקדת לצלילי השיר FREE, כמו עפה באוויר, חופשיה, משוחררת, מלאה בשמחת חיים
היי שלום דפנה יפה ואהובה. עכשיו את כבר לא כואבת. תודה על האור שהענקת לכולנו
<