אני לא זוכר מי אמר לי את זה. בכלל נדמה לי שזו הייתה מישהי, ולא מישהו, אבל זה לא באמת משנה. אני גם לא ממש יודע עד כמה יש לזה בסיס מדעי. כנראה שאין לזה, אבל גם זה לא ממש משנה בהקשר הזה. למעשה אני מתאר לעצמי שאין לזה בסיס כזה. אבל יש דברים שנחמד להרהר בהם ברמה הסמלית שלהם הרחק מעולם החומרי והקר של המדעים המדויקים, המבחנים האמפיריים ו"המציאות האובייקטיבית" אם יש דבר כזה.
בכל מקרה הרעיון הוא פשוט ואסביר אותו בהמשך, אבל הרשו לי קצת לסבך אותו עם הקדמה: אף אחד מאתנו לא זוכר מה היה לפני שהיינו קיימים. אנחנו לא יכולים לזכור זאת כי כדי לזכור משהו אנחנו צריכים לחוות אותו, וכדי לחוות משהו אנחנו צריכים להיות. אבל מאיזה שלב אנחנו הננו. מתי אנחנו באמת הפכנו להיות "קיימים?" יש כאלו שיגידו שהתשובה היא "הרבה לפני שנולדנו, לפחות בפעם הזאת." כתות בודהיסטיות מסוימות למשל, מאמינים שהקיום שלנו בהווה הגשמי הוא גלגול אחד מני רבים של הנשמה שלנו – ואנחנו נידונים להמשיך ולהתגלגל עד אשר נצליח להשתחרר מהתאוות הארציות שלנו, ולהבין שהעולם הזה הוא בעצם אשליה.
גלגול נשמות מופיע גם בחלק מהמקורות היהודיים. אבל אצלם הוא דווקא סוג של עונש, או הזדמנות שנייה לתקן משהו מהחיים הקודמים. אני לא בטוח מה הגישה של הדרוזים לגבי גלגול נשמות, פעם הייתה לי שיחה ארוכה עם בן העדה שטען בתוקף שהוא זוכר את הגלגול הקודם שלו. באופן אירוני באותו הגלגול הוא היה קצין סורי שנהרג, לדבריו, בהפצצה של חיל האוויר הישראלי. ובגלגול הזה הוא שירת דווקא בצה"ל (וסיפורים כאלו, אגב, הם בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהב להקשיב לאנשים).
מצד שני אולי אתם, כמוני, לא מאמינים בגלגולים ונשמות. אני מאמין שלפני שהייתי בחיים האלו, לא הייתי כלום. ואחרי שאמות לא אהיה כלום. לא אומר שזה לא מפחיד אותי, וזה עצוב לחשוב שאין סיכוי שאפגוש אי פעם אנשים שאינם עוד. אבל אני מוצא ברעיון הזה גם סוג של נחמה. כאילו לא משנה כמה רע יהיה לנו בחיים, לא משנה כמה קשים המכשולים שאנחנו עומדים לפניהם, ולא משנה אם אנחנו מצליחים או נכשלים – בסוף הכל ייגמר ולשום דבר לא תהיה יותר שום חשיבות.
כמו הבודהיסטים, גם אני מאמין שהדברים הטובים בעולם הזה הם הרבה יותר מדי ברי חלוף. כל הרגשות הטובים נגמרים מהר או הופכים לבנאלים בשלב כלשהו, והרדיפה אחריהם מובילה רק לסבל. אלא שאני לא אופטימי כמוהם ואיני חושב שבני אדם יכולים להשתחרר מהרדיפה הזאת. אל תבינו לא נכון, אני לא מתכוון להתלונן. תודה לאל יש לי חיים טובים, והרבה סיבות לשמוח. אני גם במידה רבה נהנה מהמרוץ אחרי המטרות הגשמיות של העולם הזה. אני חושב שהן מניעות את הסיפור האישי של כל אדם ואדם, וגם את סיפורו של העולם. אבל ברגעים שבהם הכל מרגיש יותר מדי.. פשוט יותר מדי - זה קצת מרגיע שאתה יכול לשים הכל בפרספקטיבה ולזכור שלא משנה כמה תפשל או תצליח בדרך – הכל ייגמר באותה צורה ולא תצטרך לדאוג לזה יותר.
בכל מקרה, גם אם כמוני אתם לא מאמינים בגלגול נשמות וחיים לפני ואחרי המוות, עדיין נותרת השאלה: מהו הרגע שבו התחלנו להתקיים? ויותר חשוב מזה, איך זה הרגיש? אני חושב שזה די ברור שזה לא קרה ביום שנולדנו. ברור שזה רגע משמעותי ומכונן בחייו של כל אדם. אבל כבר כמה זמן לפני זה היו לנו עיניים, אוזניים, יכולת מישוש וחוש טעם. במילים אחרות כנראה שכבר כמה זמן לפני שנולדנו יכולנו לחוש את העולם שסביבנו – גם אם באותו הזמן העולם הזה היה די מצומצם.
אבל האם היינו כבר יצורים מודעים וחושבים? אני לא יודע. סביר להניח שכן. אבל זה גורם לי לתהות איך זה מרגיש "להתחיל פתאום להתקיים." איך זה מרגיש להפוך ליצור חושב ומודע? האם זה בא בתהליך הדרגתי וממושך? האם זה קורה בבת אחת, כמו התעוררות פתאומית משינה עמוקה? ומה נשאר בנו ממה שהיה לפני? מאותו הכלום?
אני מניח שאף אחד מאתנו לא באמת יודע. בני אדם לא זוכרים שום דבר לפני שהיו בני כמה שנים. לפחות לא ברמה מודעת. אף אחד מאתנו לא זוכר את רגע הלידה שלו, ובטח לא את מה שהיה קודם. אבל מה לגבי ילדים שזה עתה נולדו?
ופה מגיע הרעיון שהיא העלתה: מה אם תינוקות צעירים במיוחד זוכרים את ה"לפני," או לפחות את הרגע הזה שבו הם הפכו מ"כלום" ל"מישהו?" מה אם בשנים הראשונות לחיינו אנחנו זוכרים איך זה להפוך להיות יצור קיים, חושב ומודע. מה אם באופן כלשהו ואולי כמעט לא מודע, הזיכרון הזה מבהיר לנו כמה שברירי ודק הגבול בין ה"כלום" שהיינו פעם, וה"מישהו" שאנחנו עכשיו. כמה קרובים אנחנו להיות שוב "כלום."
מה אם, כך היא שאלה אותי, הסיבה שתינוקות כל כך שונאים לישון (כפי שכל הורה טרי יודע טוב מדי) היא שהם מפחדים מהרגע הזה שבו יעצמו את העיניים ויתנו לתודעה שלהם להשתחרר. מה אם הם מפחדים שהיא תיעלם שוב ולא תחזור. שהם ייעלמו שוב ולא יחזרו עוד?
כבר אמרתי. אני מניח שאין לזה בסיס מדעי. זה גם לא באמת משנה. אבל ברמה הסמלית – תחשבו על זה. תחשבו איך זה. בעבור תינוק כזה, כל יום בחייו הוא היום האחרון. בכל פעם שהוא נכנע לשינה הכבדה הנופלת עליו, הוא כמו איש זקן על ערס דווי הנכנע באפיסת כוחות למלאך המוות. אך מצד שני, בגלל שהוא דייר חדש במקום הזה שאנחנו חיים בו – השעות שבהן הוא ער עמוסות בדברים מופלאים ונהדרים. כל יום הוא תגלית חדשה ומפתיעה ובכל רגע של ערות יש הזדמנות לחוות ולראות דברים שלא נתקל בהם לעולם. בחוויה האישית שלו בכל לילה הוא עומד על סף מוות, אך כל יום בפני עצמו הוא חיים שלמים. פלא שהוא ירצה לישון כמה שפחות?
כשהייתי ילד - מבוגר מספיק כדי שכן אוכל לזכור, אבל צעיר מספיק כדי שעולם ייראה כמו מקום מפתיע ומלא תגליות, הייתי רדוף על ידי הדמיון המפותח שלי. והדמיון שלי היה הרבה יותר מדי מפותח. בימים הדמיון הזה היה מוביל אותי להרפתקאות, מרדפים אחרי חגבים ותפיסת עכבישים, לשריטות ברגליים בטיפוס על מקלטים ולשבירת שיניים בנפילה מסולמות, להמצאת מעשיות עשירות בעולמות אחרים ולחיפוש אחר סודות בחצר הבניין. בלילות הוא בעיקר היה ממציא עבורי מפלצות מפחידות מתחת למיטה. מכיוון שחלקתי חדר עם אחי, כל זמן שהוא היה ער ויכולנו לדבר עוד הייתי רגוע. אבל כשהיה נרדם, ואם אני עוד הייתי ער, המפלצות היו מתעוררות והאימה שלהן גוברת.
אני זוכר שהייתי שוכב במיטה המדורגת שלנו ומנסה להחזיק את המסכן ער, לפחות עד שאני אירדם או שהמפלצות ייעלמו. והוא היה מנסה כמיטב יכולתו, כי הוא תמיד היה כזה – יותר טוב ממני, תמיד מנסה לעזור לי, גם על חשבון הנוחות שלו. אבל כמה כבר יכול היה להחזיק את עצמו ער כשהעיניים שלו הלכו ונעצמו? ואז הייתי נותר לבד, והפחד איתי. אני מניח שזה היה הכי קרוב לתחושה ההיא שהיא טענה שיש לתינוקות, שאני יכול לזכור.
עברו הרבה שנים. החיים כבר למדו אותי שהם עולים על כל דמיון שיש לי. הם גם לימדו אותי שהדרך שבה אני מדמיין את הדברים היא אף פעם לא הדרך שבה הם ייקרו באמת. מצד שני השגרה והמדע והפילוסופיה באו ונגסו בעולמות הקסומים שלי מחד גיסא ובמפלצות של הלילה מאידך גיסא. המוות עדיין מפחיד אבל הפך גם הוא, כאמור, לגם קצת מנחם. ואת תקופות החיים שלי התחלתי לחשב בשנים, ואף בעשרות במקום בימים.
אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש קצת אחרת. בתקופה האחרונה למה שהיה לפני שנים נראה שאין משמעות על מה שקורה עכשיו. מה שיקרה בשנים הבאות לא יודע ונעלם לו בערפל סמיך. בסוף כל יום, כשאני שוכב על הצד ועוצם את העיניים. בזמן שהעולם הולך ושוקע לאט לאט לתוך תהום אפלה. אני חושב בעיקר על מה שקרה לי באותו היום. אני חושב על דברים שראיתי ואנשים שדיברתי איתם, ופתאום זה נראה לי כאילו היום הזה עומד בפני עצמו, כאילו חייתי היום חיים שלמים, והנה אני עומד לפני סופם.
ואז חום מוזר עוטף אותי, ביחד עם מעטה החשיכה. והכל נעלם, עד שלפתע אני אינני, ונותר כלום.