רק אני והסרטן שלי - מכתב לפולש ששינה את חיי

הגעת לחיי מבלי לשאול אותי אם אני מסכימה, באת ופלשת לחיי. בגיל 27, הבחנתי במשהו, באיזה גוש סורר בשד, אבל אותו פחד איום, הפחד האדיר ממך, מנע ממני ללכת להבדק. במקום לטפל בך כשאתה עוד קטן, בחרתי להתעלם, סגרתי את עיניים והחלטתי להאמין לכל הפרסומים מסביבי כי אתה מגיע רק ביום הולדת חמישים. אני עברתי טיפולים, טיפולי פוריות, כל מה שראיתי בעיניים את התינוק המיוחל. קיבלתי את התשובה החיובית שאני בהריון, שמחתי, רקדתי והשתוללתי, את ההריון הזה שמרתי מכל משמר, רק חבל שאת הבריאות שלי לא שמרתי ככה. לאחר הלידה, הייתי בדיכאון לאחר לידה, שאגב גם אותו הדחקתי, האמנתי שאני יכולה להתמודד איתו לבד, האמת שדווקא עם זה הצלחתי. היו רגעים שבכיתי ולא ידעתי מה קורה לי, היו רגעים שצעקתי על המתוקון שלי כי הוא לא הפסיק לבכות. כשהייתי הולכת לטיפת חלב, כל הזמן ראיתי שם מודעות ענק שאומרות בדיוק את מה שאני הרגשתי.

אז גם אותך הדחקתי, הדחקתי והדחקתי, עד שהחלטת שאני אדע שאתה כאן, בכאבי תופת, בכאבים באגן, שלא יכולתי ללכת. אני הייתי באופורייה של השנה הראשונה לחיי הבן שלי, שהנה, סוף סוף הצלחתי להביא ילד, ילד מקסים, מלא שמחת חיים ואהבה לסביבה שלו, תינוק חכם שלי, שאוהב לחבק ולאהוב. אז כן, כולי באופוריה, ואז אתה צצת ושברת לי את האופוריה, ממש החלום ושיברו. אני כבר סיפרתי לא פעם את הסיפור, על אותו הטלפון שקיבלתי מהאורטופד המדהים שלי, היחידי ששלח אותי לעשות סי טי, אותו טלפון שהוציא לי בבת אחת את האוויר מהריאות, השיחה שנערכה כך, תעזבי את כל מה שאת עושה עכשיו ובואי אליי מייד לקליניקה. כמובן שעשיתי בדיוק את מה שהוא אמר. שבועיים של פחד ואימה עברו עליי במשך זמן האישפוז, מהרגע שהתאשפזתי ועד לרגע שהרופא הגיע ואמר לי במפורש, חלית בסרטן השד, בנוסף יש לך גם גרורות.

באותו היום הרגשתי כי זהו, העולם נגמר, כעסתי, זעמתי, קראתי לשמיים ואמרתי, למה, עד שהצלחתי סוף סוף להכנס להריון, אחרי ששמרתי על ההריון הזה טוב טוב, אז אתה מגיע ולוקח לי את זה מהידיים. אחרי שאני שמעתי את הבשורה עלייך, כל מה שחשבתי עליו, זה מה יהיה עם הילד שלי, אני עד היום חושבת על זה, כי אני שומעת ללא הרף, על נשים שנפטרות מהסרטן, לצערי הרב וגם לשמחתי אני חברה בקבוצה של חולות סרטן השד. לשמחתי, זה כי אני אוהבת כל כך את הבנות שם, הן כל כך תומכות אחת בשנייה, יש המון אירועים, מפגשים חברתיים, וכיף אחד גדול. מצד שני זה גם לצערי הרב, כי אנחנו חברות, מדברות כל הזמן אחת עם השנייה ואז חלקן נפטרות. זאת הסיבה שלא רציתי להכנס לקבוצה הזאת, כמו גם שאני לא כל כך אוהבת להתחבר לבנות ולשאר המטופלים במחלקה שבה גם אני מגיעה מדי פעם לביקורות או לשטיפה של הפורט.

סרטן, פשוט תעוף מכאן, לך לך מחיי, לך ואל תחזור לעולם. נמאס לי כבר לשמוע על אנשים שנפטרו מסרטן. שמעתי על הבחורה הזאת שנפטרה, על חברות מהקבוצה שנפטרו, על חברה שלי שהכרתי לא ממזמן, שאצלה שעון החול התחיל כבר לתקתק, אני רק רוצה שהשעון יפסיק, שהיא תבריא, שמה שהרופאים אמרו לה, יהיה סתם בדיחה גרועה במיוחד ולא האמת. נמאס לי לשמוע על מפורסמים שנפטרים מסרטן, כמו ספי ריבלין, מני פאר, גאולה נוני. נמאס לי כבר מזה, כמה אפשר לספוג, הלוואי שתעלם מהעולם, שתהיה רק הגדרה במילון, שפעם הייתה מחלה כזאת סרטן.

תלך ואל תחזור לעולם - אותך אני אנצח!!!

התמונה הזאת מתוך בלוג, אשר נמצא כאן בתפוז, עם מסר מדהים