שוכבים על סדין מול קו הים.
שעת בוקר מוקדמת. החול חלק,
השמיים הנהדרים של אמצע ינואר כחולים אלינו.
השמש עולה, קרה ושקרנית,
קשישים צועדים על החוף.
אנחנו לבושים במעילים ומצויידים בצעיף ומגפיים,
מתחפרים זה בזו על מנת להתחמם,
הידיים שלי בכיסים והוא מניח עליי ראשו,
עוצמים עיניים והשקט שולט.
ציפור לבנה מעלינו מצייצת,
מפרה את הדממה שעל החוף,
אצלי בעולם זה רק אני, והוא, והנוף. נוף.
העיניים שלו מביטות בי, חומות.
לא רגילה לעיניים חומות.
לא רגילה לקור של ים בחורף. משב קור שמזכיר לי את הצבא, קור צבאי של בוקר בבסיס קטן באמצע המדבר.
קמטי הצחוק שלו מעמיקים,
והעיניים שלי נעצמות ברגע שהיד החמה שלו מטיילת לי על הפנים. היד החמה משתלבת בתלתליי,
ואני לא רוצה שהרגע ייגמר.
אני פוקחת את העיניים והוא עדיין מביט בי, שני שקדים כהים ניבטים מפניו הלא מגולחות.
הוא יפה בצורה גסה,
לא מגולח,
שיער שחור פרוע,
שקדים כהים וחיוך של חלום. חלום.
הוא רוכן לנשק, נשיקה קטנה כזו, ואני באומץ מוציאה יד מכיס המעיל אל הקור.
מלטפת את שיערו לאט,
מעבירה אצבע במורד הסנטר על הזיפים,
מחייכת חיוך של הסכמה.
הוא לא נישק אותי כבר שלושה חודשים,
ולא הרגיש את חום גופי העירום מזמן, יותר מדי זמן.
הקור ממשיך להכות בנו, קור של בוקר, של חורף, של ים.
ריח מלוח עולה באפי ורעד עובר בגופו. אם זה מהנשיקה או מהקור, אולי משניהם?
שהרגע לא ייגמר, אני שולפת סלולרי ומצלמת את הגלים הקטנים,
הוא הופך את המצלמה ומנציח את הרגע שלנו, פעמיים,
מחייך אליי כשאני מחייכת אליו ומנשק שוב, חזק יותר, כמו מתגעגע לטעם העמוק שלי, של שפתיי, של נפשי.
העיניים הכהות שלי נוצצות אליו, פתאום אני חושבת שהוא אפילו מעט דומה לי.
אף פעם לא הבטתי בעיניים חומות,
תמיד אני בוחרת אותן כחולות.
עכשיו הן חומות, והן נוצצות אליי בחזרה אל מול אור השמש ומול גלי הים.
אנחנו יודעים מה יקרה בהמשך,
מה שפיספסנו בפעמים האחרות שנפגשנו,
מה שוויתרנו עליו בעל כורחנו.
הוא רוצה אותי ואני רוצה אותו,
את כולו.
אנחנו קמים מהסדין והוא מחבק אותי חזק,
שולח מבט לאחור לוודא שלא שכחנו, או שלא נשכח את הרגע.
ברכב אני שלו,
והוא שלי,
ואנחנו אחד של השנייה,
שניה לפני שהוא מחדש עולה על מטוס שיקח אותו לאפריקה.
אני מלאה מחדש בו,
אור היום לא מונע מאיתנו לאבד את החושים.
החלום הזה יימשך רק עוד כמה רגעים.
וכשנגמר,
מחוייכים ומחייכים,
שקדים מביטים אליי,
שפתיים מלטפות את ראשי,
ואני,
אני הרי בחיים לא רוצה להגיד לו 'לא'.
שלא ילך.