השנה, או ליתר דיוק בעוד 7 חודשים עילי יחגוג את בר המצווה שלו. עילי מסיים השנה כיתה ו', הוא בבית ספר רגיל בכיתת תקשורת, ואני מקווה שבשנה הבאה תימצא עבורו מסגרת מתאימה. עכשיו הוא איתנו, ומחר אני מחזיר אותו בבוקר לבית הספר, אני מתפלל שבדרך חזרה מבית הספר לא יפנק אותי בכביש טוב טוב מישהו מאחורה כמו שקרה בחמישי האחרון בבוקר, כשחזרתי מבית הספר חזרה הביתה. בזכות עילי התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, עילי היה בן שלוש וחצי, אני הייתי בן שלושים וארבע, לומד את ההוויה של אבא גרוש שמדגמן למופת הסדרי ראייה לרבות אינטילגנציה רגשית מפותחת דיו אל מול בורא עולם, מרוסק מבפנים וחרד, ובעיקר מגונן על זה הפעוט מפני העולם. פחות או יותר שנה אחרי שהתגרשנו, עילי אובחן כילד על הרצף האוטיסטי, ואני החלטתי שאני צועק את זה החוצה לעולם. אפילו חשבתי שאני יודע לכתוב, אז חשבתי.
אולי שלוש פעמים שכבר נעלתי את הבלוג הזה, אבל אף פעם שלא באמת נעלתי כאן כמו שצריך. היו כאן 257 רשומות שמתוכן 242 שבאמת פורסמו, הבלוג נפתח ביום האחרון לחודש מרץ של שנת 2007, ומאז ועד היום הוא סוג של מלווה אותי. אני לא באמת יודע עם אני גידלתי את הבלוג או הוא גידל אותי, אני רק יודע שהכתיבה עשתה לי רק טוב. וכך מבלי לשים לב, גידלתי בטעות או שלא, תחביב חדש, שבחלקו אף היה עבורי כמו טיפול פסיכותרפויטי, בהתחלה לפחות. כן זה היה מאוד לא קל בהתחלה, אבל אחר כך זה לקח אותי לכל מיני מקומות אחרים בחיים, וכמו כל בלוגר נאמן, על הכל כתבתי.
כתבתי על עילי, המון. כתבתי על האבחון, על הטיפולים, על איך שהוא רואה את העולם, על איך שאני רואה אותו ואת העולם, על איך שהעולם רואה אותו, על איך שהעולם רואה אותי, כתבתי על הקשיים, על המאווים שלי, שלו. עילי היה ועדיין חלק עצום מתוכי, גדלנו, שנינו.
גם על אבא כתבתי. את אבא שלי מעולם לא הכרתי, הוא נפל ברמה במלחמת יום הכיפורים. נולדתי לתוך זה, כתבתי את זה, וכן גם השכול זה חלק ממך, ואתה זה חלק מהשכול, סוג של תוצר סטטיסטי של המלחמה ההיא. היו כאן מונולוגים לא פשוטים עליי ועל אבא שלי, ואני חושב שהכי קרוב שהרגשתי אי פעם לאבא היה ממש כאן.
לפעמים הייתי כותב לבד, עם סיגרייה, עם וויסקי. כל מה שהכניס אותי למוזה או להשראה אם תרצו, לא היו חסרות השראות. אפילו על המחלות שלי הייתי כותב, על ההערצה שלי לאוגמנטין ולרפואה מודרנית, לרופאים, על אשפוז שעברתי, ועל היותי היפוכונדר חובב. אין כמעט רופא שלא הכיר אותי ואין כמעט רופא שאני לא הכרתי. היו אפילו ימים שהייתי כותב פעמיים ומפרסם שתי רשומות, פשוט היה לי יותר מדי מה להגיד.
הייתי גרוש באושר. וכן, כתבתי גם על הדייטים שלי. היו לי מלא דייטים. הכתיבה עזרה לי מאוד מאוד בתחום הרומנטי. היתה לי אפילו סדרה מיוחדת של פוסטים רק על הדייטים שלי, זה היה עולם מרתק ומסקרן, אתרי הכרויות, וכל המסביב. התגרשנו כמה חברים באותה תקופה, זה לא שתאמנו את זה חלילה, זה פשוט יצא כך, והיה הרבה עניין סביב הנושא הזה של להתחיל מחדש, שוב. זה לקח שש שנים מאז שהתגרשתי ואז דייט אחד הרס את הכל. זה היה מן דייט כזה מיוחד שהדגים לי שכשזה זה אז יודעים שזה זה. מפה לשם התחתנו אחרי איזה שעתיים בערך. קוראים לה מירב, ואני זוכר שאמרתי לה בדקה השלישית של הדייט הראשון שלנו שאני לא כמו כולם, ושאני רק קצת לא שפוי, אבל לא שפוי טוב. והיא רק גילגלה לעברי עיניים ואמרה לי טוב בסדר. עד היום מירב לא לגמרי מבינה איפה היא טעתה.
עמיתלונן סוף. לפני כמעט שנה נטשתי את כל הפלטפורמות שכתבתי בהם ופתחתי לי את הבלוג שהוא רק שלי ושרק שאני מחליט עליו. זה התחיל כפרוייקט של תלונות על שירות מסחרי, אבל כידוע, החיים יותר חזקים מהכל. היום אני בעיקר כותב עלינו כעל משפחה. כשאנחנו בהרכב מלא אנחנו עם שלושה ילדים, תיקון ארבעה ילדים ומירב. זה עדיין רק קצת קשה לי להתבגר אבל אני חושב שאני בדרך הנכונה. לאחרונה חזרתי לכתוב שוב. הבנתי שהכתיבה כבר הפכה לחלק אינטגרלי בי, ושאני פשוט לא שלם בלעדיה. השראות מסתבר, לא חסרות בכלל.
לפני שבועיים עילי ואני הלכנו לראות ביחד את החדש של מלחמת הכוכבים. פתאום הבנתי עד כמה הוא באמת מבין, פתאום הבנתי עד כמה הוא באמת גדול, ועד כמה הוא באמת שולט בכל רזי הסרט. מכיר את השמות של הדמויות הרבה יותר טוב ממני, אני זוכר כמה אני הושפעתי ממלחמת הכוכבים, ואיזו סגירת מעגל זו עבורי ללכת איתו ולהמתוגג. ואם גרמתי לו להעריץ את הסדרה, כנראה שעשיתי משהו טוב.
זה הפוסט האחרון. לא ממש אפשר לסכם בלוג שלם ברשומה אחת. אני ללא ספק לא אותו עמית מלפני 8 שנים, אבל אני ללא ספק הרבה יותר שלם מאותו עמית של אז. ואני יודע שיש לי עוד מלא ללמוד. בעצם אף פעם לא מפסיקים ללמוד. הבשילו התנאים להמשיך הלאה, בכל התחומים, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני אמשיך לכתוב אבל לא כאן, בבלוג הפרטי שלי, נתראה שם.
מוקדש למירב, עילי, גילי ואריאל שמלמדים אותי כל יום מחדש.
עמית
