אני עובדת עם ילדים. משחקת, מציירת, משוחחת, אני מטפלת בהבעה ויצירה. חלק מהילדים שאני פוגשת הם בטיפול פרטני במכון פרטי וחלק במוסדות ציבור בשכונות מצוקה. כאן וגם שם, קשיים דומים תעריפים שונים מעורבות הורים אחרת. יש לי מחברת ואני רושמת בה "דברים חמודים" שהילדים אומרים, ובדרך כלל העבודה נותנת לי סיפוק חם בלב. גם את הדרכות ההורים אני אוהבת, ובכללי אין לי ממש תלונות. טוב, אם אתם לוחצים אז רק על השכר...
אבל בשבוע שעבר "נפל דבר". ילד שעבדתי איתו,ילד חמוד וחכם, באמצע משחק מהנה לשנינו, התחיל להכות אותי בחמת זעם, להשליך עלי חפצים ונאלצתי לעשות לו 'הולדינג'. זהו משהו שאתה לומד באופן תיאורטי, שומע מעמיתים, מתפלל שלא יקרה לך, והנה פתאום אתה נאלץ להתמודד. זה מזכיר לי גם את הסיטואצייה שאתה לומד כל החיים "בתיאוריה" לעשות פעולות החייאה אבל ברגע האמת לך תדע אם תדע משהו מהחיים שלך...
אני מודה: זה היה מפתיע מאד, מפחיד מאד, והידיעה שהאם יושבת מעבר לקיר ושומעת את הקולות הוסיף תיבול מחריד לכל האימה בחדר. של הילד, שלי, ובכלל. התישבתי על הכסא הנמוך וחיבקתי את הילד בחיבוק איתן שלא יוכל להמשיך ולהתפרע. שמרתי עליו מפניו ועל הדרך גם על עצמי ועל החדר, על הצעצועים וכל השאר. ניסיתי לשמור על קור רוח, לא ללחוץ חזק מדי פיסית, ולהיות ברורה מאד שככה לא. פשוט לא.
לא הצלחתי להבין מה קרה וזהו לא היה בדיוק היה הזמן לברר. ידעתי שקודם יש להפסיק את ההשתוללות, להגן ולהרגיע ,והבירור ימתין מעט. כשהילד נרגע מעט שאלתי אותו אם ירצה שהאם תכנס לחדר לעזור לנו לסדר ולנסות לברר כולנו ביחד מה היה כאן (זה עלה על דעתי כי היו רק עשר דקות לסיום, חשתי שאולי הבירור יצליח ככה יותר כי יהיה לו קל יותר מולי, וגם חשבתי שכל הקולות שנשמעים מהחדר קשים גם לאם שבחוץ) וכן, גם בשבילי,בוודאי, חיפשתי שותפה למצב.
ניסיתי לשחזר את מה שהיה כשאני מזמינה אותו להשתתף בשחזור, לתקן אותי, להוסיף, אבל הוא העדיף לשתוק. בסופו של דבר הוא קפץ ואמר: "אבל המשאית נשברה!". בום. טראח. אני בכלל חשבתי שעשיתי משהו שהקפיץ אותו. לא הבנתי, לא הייתי אמפתית, משהו שגרם לו להחטיף לי ולהחזיר לי כגמולי. ביקשתי לראות את המשאית שהוא שיחק בה, נלחם איתה מול כל יצור שהיה בידי והרג אותו, ושמתי לב שהיא הפסיקה לפתוח את הלוע שלה. היה לה לוע עם שיניים טורפות והנה, הפה נשאר סגור והילד איבד מכוחו להפחיד ולהרוג את כולם. הוא איבד מזהותו ויכולותיו ההרסניות וחווית חיסול עצמי נידונה לו. לא יכולתי לראות את זה כי הכל קרה בשניות והוא לא שיתף אותי בתקלה.
עכשיו כשהראה לי, שחררתי את הלוע, ושוב השיניים היו מוכנות ומזומנות להתקיף את העולם. שוב לא נשאר מותקף עם החרדה שלו אבוד לבדו. האם אמרה בתבונה שאם היה מספר לי הייתי מסדרת לו תוך כדי המשחק וכמה חבל שלא סיפר. אמרתי: "אולי בפעם הבאה הוא יספר..." חייכתי אליו שיבין שאני לא כועסת עליו גם אם נרעשתי, וליד הדלת כשנפרדנו אמרתי לו: "אני אוהבת אותך גם כשאתה כועס..." גם הילד וגם אימו הופתעו, ואני ממש לא. אני באמת אוהבת אותו ולא היה לי קשה לשחרר אמירה אותנטית כזו גם בשעה קשה זו.התכוונתי לכועס ולא למשתולל ומתקיף אבל הבנתי שהמתקפה הפנימית שהוא חווה קשה יותר מזו שהושלכה החוצה.
נכון, לילד הפרעת קשב וריכוז קשה, אבל האם יש דברים שאנחנו- במשפחה ובטיפול- יכולים לעזור לו להתנהג אחרת? אני משערת שנוכחות הורית בחיי היום יום, כזו שמחזיקה גבולות ברורים יכולה להקל על מצבו. בטיפול אני מניחה שעלי לעזור לו למצוא זהות משל עצמו כזו שאינה נשענת רק על היותו "ילד רע" בעיני הסביבה, הגננת וכל השאר.אני מתכוונת ללמוד ממנו למה הוא זקוק. עכשיו אני נושמת עמוק ומחכה לפגישתנו הבאה...