ביום רביעי האחרון, בסיומו של יום עבודה, שעה שאני נעה במדרגות הנעות מחניון `הבימה` אל העולם החיצון, שתי מדרגות לפני הסוף, אני חשה ביד גברית המלטפת את כל גבי,לאורכו. היד חלפה בביטחה משורש העורף ועד מבואות הישבן. אני תוהה מי מחברי מאחורי, מסתובבת עטויית חיוך, ובסריקה מהירה גם אם מופתעת לחלוטין, מאותת לי המוח חד משמעית: "האיש הזה לא מוכר לך. הוא אינו נמנה על חברייך. לך ולו אין כלום ידוע במשותף, רות,סוף, חד ומוחלט."
כגודל פליאתי - דלה היתה שאלתי: "תגיד, מה זה?" שאלתי אותו בקול חלוש. גם הפרצוף שלו הפך את פניו. היה זה איש בגילי לערך אולי מעט צעיר ממני. קירח, ממושקף,כזה שנקרא אצלינו: "יורם", "חנון". כשהסתובבתי אליו ושאלתי בקול חלש (`צטערת...זה מה שיצא) הוא נדהם בעצמו ואמר בקול גדול:
"סליחה, הייתי בטוח שאת אישתי..." הסתובבתי לכיוון ההליכה והגדלתי צעד. ניתקתי כל קשר עם האדון, תוהה איך לא הפלקתי לו איזו `זפטה`. איך לא צעקתי או קיללתי איזו קללה עסיסית, "תגידי מה זה?" הייתי אמורה לשאול גם את עצמי. הוא המשיך בקריאות חזקות לכיוון גבי המתרחק: "אני נשבע לך! תאמיני לי! אשתי הלכה לפני ואני הייתי בטוח שאת זו היא! בחיי, זה לא מה שאת חושבת..."
מה אני חושבת? המון מחשבות התרוצצו לי בראש ולא נאחזה בו אף אחת. איך אני יכולה להיות אשתו של הגבר המסודר הזה? אני עם שיערי המתעופף בשחור-לבן, מכנסי שרוואל מנוקדים וחייכניים מתנפחים עלי , הנעלים שלי רק רוצות להיות נעלי ספורט, אבל הן בעיקר צבעוניות ומצחיקות, כמה כתמי צבע על חולצתי וידיי, מציורי הילדים שנעשו לאחרונה.. המקלחת שעשיתי באותו יום בבוקר רחוקה היתה ממני מרחק של אלפי שנות ניקיון, לשם דיוק: 12 שעות תמימות...וזה...איך הוא חשב שאני אשתו?
אני זוכרת את ריח האפטר שייב שלו, את עקבות המקלחת שזה עתה הוא עשה (גג- חצי שעה לפני כן) אני זוכרת מוכה ומסונוורת את חולצתו הלבנה והמגוהצת, את חגורת העור המושחלת במכנסי הגברדין השחורים והגבוהים שלו, שהיו מונחים לו עד מעל כרסו הבינונית, כאילו, איך אני ,לעזאזל, אשתו?
ואם הוא לא התבלבל, והוא סתם "סוטה המחופש לאיש מכובד מהישוב", למה לו להעביר יד על גב אישה בת שישים ולא על מישהי צעירה ו`טרייה` יותר? כאילו, סוטה,סוטה, אבל עד כמה...?
ואולי...אולי מהגב אני לא מי שאני מהקדמי? ואולי...לאיש דמנסיה זוחלת והוא לא ממש זוכר מי אשתו ואיך היא נראית? ואולי...אולי הוא עלה במדרגות הנעות "כמוני של פעם", כלומר, העיניים בסלולרי- בתוך הפייסבוק- ולא הסתכל קדימה...?
העיניים שלי כבר לא ככה, שמונה ימים שאני מציצה מעט מאד בפייסבוק , העיניים שלי...איפה העיניים שלי? איפה אני בכלל? לא מכירים אותי כבר מהגב, אולי בקרוב בכלל לא?