וואו, איזה ספר! אין הרבה ספרים שמותירים אותי ללא מילים וזהו ללא ספק אחד מהם. שנת 2015 עוד מעט מסתיימת ואם בסיומים עסקינן, זהו בהחלט אחד מהספרים המעולים שקראתי במהלכה. האמת היא שבהתחלה לא התלהבתי כשהבנתי שהספר מתמקד בשסע העדתי, או בכינויו העממי השד העדתי, בשנות ה-50, שכן כל העניין כבר נידון לעייפה לא פעם ולא פעמיים. לאחר מספר עמודים כבר נשביתי בשפה היפיפייה והעשירה של הסופרת. למרות הנושאים הכבדים בהם דן הספר, ושפע הסטראוטיפיים שבו, הספר קריא להפליא ונגמע במהירות. אני לא מרבה לקרוא ספרי מקור, אך זהו אחד מספרי המקור המשובחים בהא הידיעה שקראתי לאחרונה (ולאחרונה קראתי אי אלה מהם). השפה לבדה עושה את הספר לשווה קריאה. תוסיפו על כך עלילה מרגשת ונוגעת והרי לכם ספר משובח.
זהו ספר הפרוזה השלישי של הסופרת והספר הראשון שלה אותו אני קוראת. הספר עוסק בשני נושאים כבדים: חטיפת ילדי תימן והשואה. הספר נע בין עבר והווה, בין 1959 ל- 1983, והאופן בו המעבר כתוב יוצר תחושה של תזוזה בין התקופות. הרבה זמן לא חוויתי כך ספר. התרגשתי, דמעתי, שמחתי בשביל הדמויות והזדהיתי עם כאבן. הסופרת מציירת רגשות אנושיים בצבעים עזים והדמויות קורמות עור וגידים לעיני הקורא.
לא אספר לכם יותר מדי על העלילה כדי שלא לקלקל לכם את חווית הקריאה. רק אומר שהספר שוזר בתוכו שני סיפורי חיים, שני קווי עלילה, המצטלבים יחד. קו עלילה אחד מתמקד בזוהרה בת לעולי תימן. אחותה בתיה נחטפה מהוריה בילדותה וטרגדיית החטיפה הייתה כענן מעל ראשיהם כל חייהם. הסיפור בעבר מספר על ילדותה, בעוד הסיפור בהווה (אותו מצאתי חלש יותר) עוסק בחיפושי המשפחה אחר האחות האבודה בעזרתו של החוקר הפרטי יגאל. בתור אמא היה קשה לי לקרוא על חטיפות הילדים. הזדעזעתי מהקלות הבלתי נסבלת בה נלקחו ילדים מהוריהם וכעסתי על אלו שהעזו לעקור ילדים מבתיהם בתואנות שווא. כל העניין בהחלט אינו נתפס. הסיפור השני מתמקד בחברתה האשכנזייה אדיבה, בת להורים ניצולי שואה. כניצולי שואה רבים אחרים, לא שיתפו אותה הוריה בעברם ופיהם נדם. רק כעבור שנים רבות נודע לאדיבה סודם ועברם. ריגש אותי במיוחד לקרוא על טקס הלחם של אם המשפחה והסיבה לכך. גם סיפור זה נע בין עבר והווה והסופרת מלהטטת בהצלחה בין התקופות ובין הסיפורים.
מלבד עניין החטיפות הספר מתמקד גם ביחסי ילדים והורים, ובעיקר בנות ואמהות, במשפחות לא מתפקדות וכמובן בפער העדתי והיחס המכפיר לעדות המזרח מצד הוותיקים (האשכנזים). רק לאיזון התמונה וכמשוב לסטראוטיפים שהועלו בספר (חוסר הקבלה של התימנים בידי האליטה הקיבוצית הינו אחד מהם) ברצוני לציין שבמשפחתי ניתן למצוא מכל העדות (תימנים, פרסים) והם השתלבו יפה מאד במשפחה. דבר נוסף שצרם לי היה טענת זוהרה בספר ש"חברתה הטובה ביותר אשכנזייה והיא אף נישאה לאחד", כאשר ניסתה להראות שאין לה כלום כנגד האשכנזים, מלבד אלה שחטפו את אחותה וילדים מסכנים אחרים כמובן. בנשימה הבאה מנסה זוהרה לתהות למוצאו של יגאל, מיותר בעיני, והוא מסרב לענות ואומר שהוא "ישראלי". תשובה לעניין! כמו כן העולים המזרחים לא היו היחידים שסבלו מתנאים קשים. גם סבי, "האשכנזי" מה לעשות, שרבים מבני משפחתו נרצחו בשואה, ידע תנאים קשים בעלותו ארצה ובשנותיו הראשונות בארץ גר תקופת מה במעברה יחד עם אשתו, סבתי, ושתי בנותיו הקטנות. לא הגיעה השעה לקבור את השד העדתי?!
עדיין נהניתי מהספר והשפה הגבוהה פיצתה על כל חסרונותיו (המועטים). סיימתי את הספר עם דמעות בעיניים, ביחוד בשל נוכח תיאורי זוועות השואה וסיפורה של אמה של אדיבה. סוף הספר סגור, אך היה חסר לי אפילוג שיהדק אפילו יותר את הסוף. נדמה שכל מילה ומילה נמדדה היטב ואף שמות הדמויות נבחרו בקפידה. רבים מהשמות מרמזות דבר או היפוכו. אזכיר רק שניים מהדמויות כדוגמא: החברה אדיבה ששמה מרמז על אופיה, אחות ביה"ס המרשעת, טובה'לה, שטוב לב ממנה והלאה. אהבתי את המסר של יגאל "לא לשכוח", שנכון לא רק לגבי השואה, וסיפורן של הדמויות נגע בליבי. הסופרת יודעת לכתוב, לשאת סיפור מתחילתו ועד סופו מבלי לשעמם לרגע ובלי לוותר על השימוש העשיר בשפה. קשה להניח את הספר מהיד בשל הדמויות, הכתיבה, העלילה והסוף המרגש ומלא ההשראה. הסיפור חזק, מטריד ומומלץ בחום!
בשורה התחתונה: מי יבין ליבה של אם?!
גלבי – איריס אליה כהן
הוצאת ידיעות אחרונות
2015, 325 עמ'