כן, אני חיה עדיין. כלומר אם אפשר לקרוא לזה חיים... 
כשנתיים לא פרסמתי כאן דבר. עכשיו יש לי משהו קצר להגיד והוא מתייחס לכותרת הבנאלית-משהו אבל הכל כך נכונה. "אם אפשר לקרוא לזה חיים" נכתב בהקשר למצבי הנוכחי. כאשר קרוב משפחה שלך מאושפז בבית החולים ואתה נמצא שם רוב הזמן, החיים שלך מצטמצמים לבועה, לאיזה כוכב-לכת אחר. כשאתה יוצא לרגע החוצה (במעבר בין בית החולים לבית, לחדש כוחות) אתה נדהם לגלות שעולם כמנהגו נוהג. כמובן שהאחרים הם שנראים לך כיצורים מכוכבים אחרים...
בימים אלה אמי מאושפזת ב"איכילוב" לאחר שנפלה ושברה את מפרק הירך. עכשיו היא אישה ביונית - יש לה מפרק מטיטניום. לא הפתיעה אותי התאונה הזו. האישה סובלת מעצמות פריכות בואכה מתפוררות - מה שנקרא אצלנו אוסטאופורוזיס. אז יגורתי ממצב כזה, והנה הוא בא. יש כמה עניינים שיש לי מה להגיד עליהם בקשר לבית החולים, למחירי החנייה והמזון סביב תעשיית האשפוז ועוד, אבל על כך - אולי בפעם אחרת. אני ממהרת למשמרת שלי בבית החולים, אז רק רציתי לציין הפעם, שבאמת רק בסיטואציות כגון אלה אתה מגלה מי באמת אוהב אותך בעולם הזה, למי באמת אכפת ממך, מי פחדן, מי מרוכז בעצמו, מי אינו מסוגל לצאת מהקופסה המוגנת של עצמו וכהנה וכהנה עניינים.
אמנם חלפו... שלושה (???) ימים בלבד מאז הגענו לאיכילוב... רגע רגע, רק שלושה? אמא'לה! זה נראה כל כך הרבה יותר. אז זהו שכבר אתמול הייתי בקריסה. לא אכנס כרגע למצבי הפיזי - מי שמכיר את הבלוג שלי יודע שאני סובלת מפיברומיאלגיה, מה שממש מקשה במיוחד על התפקוד שלי בכלל ובפרט. הקריסה התבטאה בתחושה שאין לי מושג מה לעשות עכשיו. למי לפנות. איך לנהוג. מתחושה שהכל על הכתפיים (הדאובות) שלי, שלכולם יש רק טענות למרות כל מה שאני עושה ושעם כל מה שלמדתי והצלחתי ליישם בשנים האחרונות מהבודהיזם ושאר ירקות - אני בקשיי התמודדות רציניים. אז קודם כל יישמתי משהו שלמדתי, הודעתי לאמא שאני יורדת לאכול והתיישבתי עם מרק (דוחה) ולחם. ואז החלטתי להתקשר לל. שהיא המאמנת האישית שלי בשנתיים האחרונות - לסירוגין. והיא ענתה, האישה העסוקה אך המדהימה הזו. ושאבתי ממנה כוח וגם רעיונות ואח"כ היא גם סימסה (יותר נכון זה היה בווטסאפ, אבל איך אומרים את זה וויטסאפה?) שמצאה לי קשרים בבית החולים וכו' וכו'.
אז אם נחזור לנושא הרשומה ל. למשל היא אישה מדהימה וגם מאוד אכפת לה ממני והיא אוהבת אותי. היא תמיד שם בשבילי, והרבה פעמים לא תמורת כסף כמו הפעם למשל. ואם נזכיר עוד מישהו שהפתיע אותי עד מאוד - הלא הוא אבי ילדי. לא רק התקשר להתעניין, אלא אף הציע את עזרתו! ואומר לכם את האמת - מעטים מאוד הציעו לי את עזרתם עד עתה. כתבתי כאן פעם מזמן-מזמן על חשיבותה של סביבה תומכת. לי אישית יש משפחה מאוד מצומצמת, כך שכל עזרה ואמפתיה מבחוץ שווה מיליונים. אז אני משתדלת להתמקד במה שיש ולא במה שחסר בימים אלה (וחסר המון). הילדים שלי שווים בהקשר הזה פוסט נפרד, ואולי אכן אעשה זאת. אין לדעת בהתחשב בעובדה ששנתיים חלפו מהפעם הקודמת שכתבתי.
שבת שלום - והעיקר הבריאות כמובן.