"בגלגול הבא ארצה להיות חתול...שלך, אצלך..." הוא אמר לה בנימה מתיילדת כשנימת קנאה מסתננת בינות המילים. היא ישבה מולו וחייכה, מלטפת ומגרגרת לחתול כתשובה לגרגוריו. "די...אל תהיה כזה `מקופח תמידי`...מה חסר לך? מה אתה לא מקבל שהיית רוצה לקבל?" שאלה בקול כאילו מתריס.
"זהו...שאני צריך לבקש...לדרוש...לעורר פרובוקציה..." התיישב לידה והתחכך בזרועה. "אוףף אתה...עכשיו הוא ברח...!" עשתה עצמה כועסת כשהחתול נמלט לו לדרכו. היתה זו עוד שיחה מבין שיחות רבות בהן הוא ביטא את קנאתו בחתולים שבבית, בחיי המלכים שזכו להם ועל רצונו להתגלגל ולשוב בתור חתול הישר אל תוך זרועותיה. "אתה כזה `רגשי`..." היתה אומרת לו בחיבה ואז שואלת ברצינות: "נראה לך הגיוני ובוגר לקנא בחתולים?משהו לא נסגר פה טוב..." הוא היה עונה לה: "לא...לא בכולם...רק בחתול הזכר..." אז הם היו מצחקקים להם, זר לא היה מבין את עולמם.
היא נזכרה בשיחה הזו ובכל הדומות לה כשאספה את החתול החדש אל ביתה. כבר קרוב לארבע שנים שהוא, בן זוגה,כבר איננו איתנו יותר. היא מסתובבת בבית והחתול החדש הולך אחריה. היא ממלאת מים לאמבטיה והוא מתישב שם ומילל שלא תשכח להגיע. המים זורמים והוא מזכיר לה. כן, יש לה נטייה כזו לשכוח, כמה פעמים שכבר הציפה בעבר את כל חדר האמבטיה ואז היה זה בן זוגה שעקב והזכיר. 
בדרך כלל החתול החדש, מתרפק עליה שעות, אבל מעת לעת איזו אימה בלתי מוסברת תוקפת אותו והוא נוהג לחשוף בפניה את שורת שיניו התחתונות. אולי משהו מחייו ברחוב נטמע בו, והוא מאבד לפתע מבטחונו ושלוות רוחו. התנועה המוזרה הזו עוצרת את נשימותיה. היא זוכרת כיצד בן זוגה היה נוהג להשתטות ולעשות פרצוף דומה כל פעם שלא היה מרוצה ממשהו. היא היתה טוענת שזה מפחיד אותה ושפשוט יגיד במילים: "חסר מלח" וישאל: " את אוהבת אותי?" ולחילופין: "את כועסת?" היתה מדגימה לו שילמד. הוא היה מחייך ולא מוותר על הפרצוף חושף השיניים הזה, שעשה בו שימוש כל כך הרבה שנים.
עכשיו, היא יושבת מול החתול ונזכרת באחת השיחות המשעשעות שנהלו בעבר:
"או.קי. נניח שיצליח לך ותחזור לחיים בתור חתול, ועוד חתול שלי...איך אכיר ואדע שזה אתה?" היתה סונטת בו בשאלה מתבקשת
"את תדעי, את תדעי...אתן לך סימן ברור ומובן..."