אתה ואני והרוח

פגשתי אותו. 
הסתובבתי בעיר הגדולה, זו שלא נחה לרגע והכל קורה בה. זו שמותר להיות בה כל מה שרק נרצה, זו שהיא בירת העצמאות של הסטודנטים, של ההייטקיסטים, של הבחורים שמרשים לעצמם לשאול מתי את באה לבקר, של הבחורות שמאבדות את עצמן דרך כוס יין אדום עמוק בשוליים של בר שכונתי אפוף חושך ועשן.
גרביוני צמר רך ומעיל רומנטי ארוך לגופי, האוויר הקר הודיע על החורף שהשתלט עלינו אבל השמש הציצה מתוך ענן אפור.
הסמסטר נגמר, הקור רק התחיל, החופש עוד רחוק ובלב קצת משעמם.
לא התראינו למעלה מחודש ימים, אבל השם שלו עולה לי במחשבות כמעט כל יום. אני חזקה, אני לא מדברת איתו גם כשאני מאוד רוצה,
אני יודעת שמקפה אחד חברי אני אפול מחדש, כמו פרפר שחג סביב מנורה אחת דולקת ונמשך אליה שוב ושוב.
הצלחתי יפה ועכשיו הוא שוב מולי, סתם כך פתאום באמצע היום.
מצמצתי בעיניים וצמצמתי את המבט כשהבחנתי בו צועד מולי, עיניו הכחולות נצצו באור היום האפור. הכיפה הירוקה נחה על ראשו ובידו הוא החזיק את הקסדה שלו, החזיר אותי לערב בו ישבנו בבר לאחר שהוא הרכיב אותי פעם ראשונה על המפלצת האדומה שלו, כמה פחדתי בהלוך וכמה משוחררת הייתי בחזור.
הוא הבחין בי בתוך ההמולה, מצמץ פעמיים ונד בראשו, ניסיתי רק לחייך ולברוח אבל הוא התקדם לעברי בביטחון. היה לי אבוד לברוח, והרגליים שלי גם לא היו בעניין כנראה. כמו עץ שתול עמוק באדמה עמדתי מקובעת והבטתי בגופו המתקרב אליי. רק קיוויתי שהוא ישמור על מרחק ואני לא אריח את הריח הרענן שהוא יביא איתו, כשיתקרב.
השניות עברו כמו נצח ובראש עלו לי פנטזיות שהוא מימש, חיוכים שהוא חייך, חיבוק שהוא נתן. הוא צלח את ההמון והגיע למולי, בטוח בעצמו, מחייך, זיק של שובבות ניבט מעיניו, "שלום לך הגננת".  בלעתי את הרוק.
"היי," אילצתי את עצמי לחייך, "טוב לראות אותך", אמרתי ולא שיקרתי. הוא עשה עוד צעד אחד וצימצם את הפער, באותו רגע חשבתי שאם הוא יחזיק אותי בין זרועותיו בטוח אני אהפוך לקרמל נמס וענברי בתוך מחבת רותחת. הוא אסף אותי לחיבוק ונשם אותי לתוכו. "התגעגעתי", הוא לחש. נחנקתי.
כשהתרחקתי ממנו עטיתי חיוך של ביטחון, אני לא אתן לו לראות אותי חשופה שוב. הוא ראה אותי חשופה עשרות פעמים, בלי בגדים, בלי שכבות, בלי אגו, רק אמת וחיוך. "אז מה נשמע?" פתחתי, כאילו שיחת חולין היא מה שמעניין פה, כאילו לא ראינו זה את זו לאחר ימים שלמים של נתק וכרגע מה שמעניין אותו זה עד כמה אני נוטפת למשמע נשימותיו באזני. "עובד, חי, משתולל", הוא ענה, תשובה שפעם נתן לי וצחקו עליה.
חייכנו שנינו ועיניו בחנו אותי, "את לא מקבלת את החורף, אה?", שאל. הוא בטח היה מת לשלוח יד ללטף את גרביון הצמר השחור, אבל במקום זה עטף אותי לעוד חצי חיבוק שמטרתו אולי הייתה לחמם. "לא כל כך קר," שיקרתי, "אל תשכח שאני בחורה חמה". הוא הרים גבה בהסכמה. לא התכוונתי, לא תכננתי לפלרטט ולרמוז, באמת, הרי אתם יודעים שאני פחדנית. ואמיתית. ותמימה. וגם הוא יודע את זה.
מבטו הסתובב סביבי, הוא היה נראה אבוד, כמו טובע המחפש במה להיאחז שנייה לפני שהגל הגדול לוקח אותו לעומק הים האפל.
הוא פתח את פיו וסגר מחדש, הבטתי בו במבט שואל, "את רוצה להתחמם עם כוס קפה?", ביטחון וחוסר ביטחון נשמעו בלחש בעוד הוא הצביע לעבר בית הקפה הסמוך. "אני ממהרת," שיקרתי שוב.
"אני מבין", זו אכזבה בקולו? או שאני מדמיינת?
צעד לאחור שלי, צעד לפנים שלו, חיוך של ילדה מול חיוך של גבר.
"אולי החיים יזמנו לנו שוב" צחקתי, "ואז את לא תמהרי?", הוא שאל. אולי אני אמהר, חשבתי, אבל אולי אז לפחות לא

אדמיין.