ומה שאני עושה לפרנסתי קשור בקריאה אינסופית של טקסטים, כתיבה וכו'. והיום אני ניגשת לטקסט והמוח שלי הפך מסיר קטן של פינג'ן שקולט מעט, לסיר ענק לחמין לשבת ל 8 אנשים. פשוט השכל שלי קלט יותר. אני לא יודעת אם זה כתוצאה מאימון מוחי א' או אימון מוחי ב' או אימון מוחי ג' שעשיתי. אני לא יודעת אם זה כתוצאה מעבודה עצמית כזאת או עבודה עצמית אחרת. אם זה בגלל שקראתי ספרים בעברית. או באנגלית. או למדתי איטלקית. או אימנתי את הזכרון. או אכלתי ירקות ירוקים. אני פשוט חשה שמישהו הסיר שכבה של בוץ ואבק של אובך היישר ממלחמת האזרחים של סוריה, מתוך השכל שלי. שלא באמת לא קלטתי. רק עמד שם משהו.
זה קורה כל הזמן. אני יורה לכל הכיוונים, מכתרת את הפרעת הקשב בתרגילים, באימונים, ברשימות TODO ליסט, בהתחייבויות, בקבוצות לעזרה עצמית, ולפעמים אני רואה את השינוי הזה. הבית יותר נקי (יש לנו קבוצה באנגלית שאנו אוהבים להתרברב על האופן שבו סידרנו את הבית שלנו אחרי שסידרנו אותו וכאלו מן), הבית שלי מסודר. אנשים עם הפרעת קשב נוהגים בעיקר לצחוק על עצמם. אבל בשבועיים האחרונים היו לי מספר מקרים שהייתי צריכה מסמך מלפני 3, 4, או 5 שנים ופתאום נזקקתי לנייר כזה או אחר. והכל היה שם. במקום.
אני עובדת על זכרון עבודה, ואני אף פעם לא שוכחת דברים או מאבדת. למה? כי אם אני לא מוצאת חפץ מסוים, אני נזכרת מה הדבר האחרון שעשיתי איתו. זכרון העבודה שלי משחק תפקיד חשוב. אני הולכת שעתיים שלוש אחורנית, זוכרת בדיוק איפה שמתי את החפץ. אני לא מאבדת מפתחות. גם אם אני מניחה אותן לא במקום הקבוע, אני זוכרת. האנגלית שלי משתפרת פלאים. עדיין קשה לי. כל פעם שאני לומדת סט חדש של מילים וקוראת מאמרים חדשים, אני בהלם מכך שתמיד, אני קוראת ספר או מאמר, על כל עמוד אני מסמנת 5, 10, 20 מילים לא מובנות. אבל אני מניחה שתוך שנת עבודה על האנגלית שלי דברים ישתפרו. אני אדבר אנגלית חופשי. אני רוצה ללמוד בניו יורק. ויש לי עוד חלום, לעשות הסברה ישראלית. לא יודעת היכן אצליח היכן שאחרים נכשלו, אבל עבורי, ללמוד בניו יורק זה לא רק שיהיה לי דוקטורט מארצות הברית. מבחינתי ללמוד באוניברסיטת ניו יורק זו שליחות. אני רוצה להצטרף למאבק ההסברה הישראלי, ושדה הקרב הוא בפקולטאות שם.
כתבתי בעבר פוסטים ומאמרים שמציגים את העניין של ישראל (בעברית) וקיבלתי פידבקים חיוביים. יש לי שפה יפה (נו, לא באנגלית), כושר שכנוע. אני פשוט מתחרפנת מהאנטי ישראליות, זה הורג אותי, ליטרלי. יש לי הרבה חברים בפייסבוק מארצות הברית. האנשים האלו אוהבים אותי, מתעניינים בשלומי וכו'. אבל לא אכפת להם שאיזה פלשתיני ידקור אותי ברחוב, כי מבחינתם העניין הפלשתיני כל כך צודק, שהם פשוט ישמחו שמישהו דקר אותי ברחוב, אפילו שאני חברה שלהם בפייס ותומכת בהם ונתמכת בהם, כי הנה, הכיבוש, וזה ופה ושם וטננה וטללה.
שמתי על הקיר שלי ממה שמראה שישראל זו לא מדינת אפרטהייד רק כדי לקבל מחברה שלי איזו מיד ווסטית אחת מאוהיו, רנטינג על כך שישראל כך כך וכך וכך. הסתובבתי עצבנית כל היום במחשבה שהיא, שאנו חברות בקבוצת הפרעת קשב באנגלית יחד, וחברות טובות, ותמיד תמיכה ומדבקות אחת לשניה, וכל היום משגרות אחת לשניה מדבקות של חיות עם לבבות וכאלו מן, היא, ממש לא אכפת לה שידקרו אותי. היא כמעט הצדיקה את הטרור. היא גם אמרה שלדעתה אין סיכוי שיבחר לארצות הברית נשיא יהודי, ברני סנדרס, למרות שאלוהים, AMERICA FEELS THE BERN
והדברים האלו מחרפנים אותי. האנטי ישראליות. אני מתפוצצת מכעס על הבחורה הזו. במסגרת הקבוצה של ההפרעת קשב היא תמיד תומכת בי, עונה לי, מתייחסת לדברים שלי, ואני לשלה. אבל בפיד שלי, שאני שמה קצת דברים פרו ישראל, כאילו, מה אכפת לה שידקרו אותי ברחוב. מגיע לציונים האלו. היא וכל הקמפוסים הכוסשרמוטה האנטי הישראלים האלו.
אלוהים אני מתפוצצת מכעס. התחשק לי להתווכח איתה. להסביר לה שטרור היה פה ב 1929, שטרור היה אחרי שרבין הכריז על שלום עם הפלשתינים. אני מסתובבת ימים באמוק. לא אכפת לך שידקרו אותי אה? איך תרגישי עם יפנים יבואו וידקרו אותך בגלל הירושימה? כן ישראל הפגיזה ילדים שמשחקים בים של עזה אבל אתם האמריקקים, מה שעשיתם בהירושימה, ובעבדות, ואתם מפגיזים באפגניסטן (לחץ הדם שלי עולה כשאני כותבת את זה)
רציתי להתווכח איתה. כתבתי לה תשובה. תייגתי אותה. היא לא השיבה על השאלה שלי אם זה ישא חן בעיני אם יפנים יבואו לדקור אותה בגלל הירושימה ונגסקי. (לחץ הדם שלי עולה והלב שלי עובר למצב התקפי כשאני כותבת את זה). בא לי לבכות עכשיו כשאני כותבת את זה. כמה שנאה אנטי ישראלית יש.
בכל מקרה, הפרעת קשב. אסור לי לסטות מהנושא. יש לי עבודה ומטלות. להתווכח עם איזו מוסתת אחת, איזו תינוקת שבויה בהסתה נגד ישראל בקמפוסים לא יעזור. הפרעת הקשב שלי רוצה לנהל איתה ויכוח שרק יגרום לי התקפי לב, דמעות, דם, יזע, לחץ דם ובכלל, שבץ מוחי. זה מחרפן אותי השנאה לישראל.
אבל החלק שלי שנלחם בהפרעת הקשב יודע שויכוח על הקיר שלי עם איזו מופרעת קשב שממילא לא תבין מה שאני כותבת, איזו מופרעת קשב רדנק מהמידווסט מאוהיו, לא יעזור באמ אמא שלי. שצריך הסברה. מערך הסברה. לפעול כחלק מארגון. לחפש ארגונים. להצטרף.
אז אני חוזרת לזה שאני לומדת אנגלית. כמה שאני לומדת אני מגלה כמה אני לא יודעת. יש 20 אלף משפחות מילים ואולי אני עומדת על 8 אלך משפחות מילים או 5 אלף משפחות מילים. צמודה למילון כמו אלכוהליסט שצמוד לאלכוהול. גם בפייסבוק אני עם מילון. אז נניח שאשדרג את האנגלית שלי ואדע יום אחד אנגלית באופן שיאפשר לי ללמוד בארצות הבית. מבחינתי זה שליחות, ציונית, להמשיך את המורשת של אבא אבן, גדול מסבירי ישראל.
אני לא סתם אסע ללמוד בניו יורק. אני אלמד בעל פה את הספרים של דרשוביץ ושל ההוא, בן דרור ימיני. אני אקרא את הכל, בני מוריס. הכל. אני אתאמן מול המראה לפני הטיסה איך לענות לכל הפרו פלשתינים אנטי ישראלים האלו (ואני נגד כיבוש וזה אבל הם לוקחים את זה יותר מידי צעדים קדימה)
אני אשתתף במאמץ ההסברה לישראל. אני אסע לניו יורק. אעשה שם דוקטורט. אקפא בקור. אמות מקור. ממש כמו בגטו ורשה (אני קוראת עכשיו המון חומר על סדרום עבדות פוסט טראומטי, וגם ליהודים יש סנדרום פוסט שואה. כל כפור מזכיר ישר את הגטו בפולין וכל קרקור רעב מזכיר גם כן את אותן אסוציאציות)
אוקי אבל דיברתי על זה שאני מרגישה שלמרות שאני עושה צעד קדימה ומאתיים צעדים אחורנית, יש התקדמות. קלה, אני מרגישה מרוכזת יותר. אז כן. והקהילה שלנו, של החברה עם ההפרעת קשב, היא מדהימה ותומכת. ולי כואב הראש, אני עייפה ורוצה לישון.
עשיתי הזמנה מהסופר. כשמזמינים מהסופר בשר או דגים, הם לא מגיעים קפואים אלא מגיעים מופשרים. ואם אני לא מבשת/מטנגת/אופה את זה בתנור היום, זה פשוט יתקלקל בלילה. אז חרף העייפות הכבדה שלי, וחרף העובדה שהלב שלי בוכה על כל האנטי ישראליות בקמפוסים והיצורים שיוצאים משם, כל מיני אמריקנים מהמיד ווסדט שבמקום להתעסק בסבא רבא רבע שלהם שהחזיק עבדים, מתעסקים ב"קולנס" של להיות אנטי ישראלי, חרף כל זה, יש לי דגים לבשל כי אם אני לא אבשל אותם, אאפה אותם, וואט אבר, הם יתקלקלו.
אפרופו טראומת השואה ואיך שהיא משפיעה עלינו - לא מזמן קראתי ספר על החיים בגטו לודג', באמא שלכם תעשו גוגל אני לא אפרט, והמחשבה שאני לא אאאפה/אטגן את הדג עכשיו, והוא יתקלקל עד מחר בבוקר, היא בלתי נסבלת. בשואה כמות הדגים שיש לי פה שאני צריכה לבשל יכולה הייתה להציל חיים. אם זה שבוע עד שחרור הגטו, נניח, שבוע עד שהטנקים הרוסים באים, כמות כזו של דגים יכלה להפוך 5 אנשים מנספי שואה לניצולי שואה.
הלב שלי כבד מכל האנטי ישראליות הזו. האמת היא שאני בספק אם מבצע הסברה שאני אעשה ביו ניורק יכול לעזור משהו. בי