על הספסל
יושבת על ספסל קר ומחכה שתבוא
מצניעה גופי בתוך מעיל כבד
לבל ימושו דופק ליבי
ממתינה שתצא מתוך מערבולת
לבבות אפורים, מרצדים
ונעים מולי.
יושבת ומצפה לך
והשעון זוחל
דקה ועוד דקה
והנה האות ניתן
ואני מתכסה באור
וחושפת פניי.
יושבת, שוב עומדת
והנה אתה בין הפרחים
וכולי רעד וניד
היש מבחין בדמעה העוצרת
בפינה סתורה ואינה זולגת ?
כהר געש המתפרץ בתוך
רחוב הומה אדם
ומאיים לגלוש על עיר
שקטה,
נחנקת מעשן הלבה הגואה
ואני בתוך מסתור.
לא, לא לך הניצחון !
מסתובבת לי כחוני המעגל
ושם בתוך המעגל
שולפת פתרון בעוז
להיות אני
הצוחק האחרון.
רחלי גבאי
1/16