הייתי נבוכה אתמול בלילה, מאוד.
רק רציתי לשאול שאלה מקצועית והוא רק רצה לשאול מה נשמע, ומפה לשם ביקש לקרוא משהו שלי. סירבתי, בוודאי, ואחרי כמה דקות הוא שלח "הסתדרתי תודה". האינטרנט פתוח ותמיד ידעתי שהוא (או כל אחד אחר) יכול להגיע לפה.
אמרתי לו שזה שקר גססס ואין מצב שהוא באמת הגיע לבלוג.. והוא ענה שהוא לא יודע מה קודם לצחוק, לאהוב, או לנשום? רציתי לענות לו לחיות.
מה דעתי על זה? היא עדיין לא מגובשת וספק אם תתגבש.
כתיבה היא אומנות לכל דבר. מה ההבדל בין תמונות עירום אומנותיות לבין כתיבה? היוצר מניח את עצמו חשוף על מגש, כל הפגמים מוצגים לראווה, כל האמת שלו מוגשת בחינם. אה כן, יש הבדל, הרבה יותר קל להתפשט. הרבה יותר קל להוריד בגדים מאשר להוריד מסכות.
אני כאן כמו שאני באמת,
ואחרי שהוא קרא את הכל וגם ראה אותי נטולת לבוש מדי פעם הוא בערך קיבל תמונה כוללת שלי.
ה"מחיר" של להכיר בחורה כותבת הוא שהיא כותבת. כותבת לטוב ולרע, שופכת את החיים שלה בצורה הכי פשוטה, במילים. כותבת על הכל, כי הכל מספק השראה. נראה לי שסך הכל הוא יצא מרוצה מהכתיבה שלי, עובדה שאמר שכל הפוסט האחרון ניסה להבין אם באמת נפגשנו, או שזה רק הדמיון מתעתע בשנינו.
מה דעתו על זה? טוב, נבוך, ומצטער, ואני משערת שהוא לא שמח מאוד לראות את הלילות הפרטיים שלנו מרוחים על המסך בפומבי.
לא התכוונתי לפגוע בו במילים שלי, ומי כמוני יודעת שמילים פוגעות הרבה יותר מסטירה.
אם אתה עוד פה אז תדע שאני מצטערת אם נפגעת. אל תשכח שהכל אנונימי וחוץ ממני וממך אף אחד לא יודע מי אנחנו... כן?
אני לא מצטערת על מי שאני, אז אתה אל תצטער על מי שאתה או על מי שאתה לא. אתה מי שאתה, וזה הכי חשוב.
את הכל בערך הוא כבר יודע ממקור אפילו יותר ראשון מהמקור הראשון. אם היה שומע את זה ממני הייתי מבלפת ומסלפת ומיפייפת.. הוא שמע את זה מהאני הפנימי שלי, שלא באמת חשב שהוא יצטרך להיחשף. הוא פשוט ישב וקרא פוסט פוסט...פוסט פוסט... ובתור המנהלת כאן אני יודעת כמה יש פה. די הרבה, עבודה קשה תאמינו לי.
מישהו פעם רצה אותי ככה,
לכתוב לי מכתב של 20 עמודים,
לתאר שם הכל על כשנהיה יחד בתיאור מדוייק, עם פרטים.
אולי עכשיו זה הזמן לסגור מעגל?