פיני (שם בדוי) היה פינגווין מקרוני (מין לא בדוי , למרות שבעברית הוא נקרא פינגווין הסלעים) שחי לו באנטארקטיקה יחד עם משפחתו הענפה – אבא, אמא, כמה אחים ואחיות ואין ספור קרובי משפחה אחרים.
יום אחד, בזמן שפיני קפץ למים הקרים (לא תרתי משמע – הם באמת היו קרים) הוא הבחין בדמותו המשתקפת במים ולראשונה שם לב לעובדה מוזרה – אמנם מקורו היה אדום כמו שפתיה של שלגיה, אבל שאר גופו היה שחור-לבן בלבד.
לאחר שחזר מהשחייה המרעננת והמשביעה פנה פיני להוריו בשאלה קשה: למה הוא תמיד לובש שחור לבן? האם הוא לא יכול ללבוש משהו צבעוני יותר?
הוריו של פיני הסבו את תשומת לבו לכך שגם הם, כמו כל קרובי המשפחה והחברים, לובשים שחור ולבן בלבד.
"ככה זה"- הם אמרו לו – "פינגווינים תמיד לובשים שחור ולבן".
מכיוון שפיני היה בגיל הנעורים המסוכן, בו כל אחד (אפילו פינגווין) רוצה להיות שונה ומיוחד (כמו כולם), הוא לא היה מוכן לקבל את התשובה הלקונית.
ובינינו, מי מוכן לקבל את התשובה – "ככה זה”? חלק גדול מההנאה בחיי בני האדם והפינגווינים נובע ישירות מקריאת תגר על מוסכמות ידועה, עריכת ניסויים וחקירות שהובילו להמצאות חדשות.
אם הנשים היו מוכנות לקבל את התשובה "ככה זה" על השאלה "למה לנשים אין זכות הצבעה?" אז מעולם הן לא היו מקבלות זכות הצבעה ואם ניוטון היה מקבל את התשובה "ככה זה" לשאלה "מדוע תפוחים נופלים מהעץ?" כח המשיכה לא היה מומצא מעולם.
פיני התחיל לערוך ניסויים בהוספת צבע לחייו. הניסוי הראשון התחיל (כמו הרבה ניסויים אחרים) בטעות מצערת – פיני לא שם לב לאן הוא מחליק ונחתך קלות מסלע משונן.
פס הדם האדם שהופיע לאורך בטנו היווה תוספת נאה למגוון הצבעים שלו (והשתלב יפה עם המקור וקרומי השחייה), אבל פיני נאלץ להודות שזוהי תוספת כואבת ויש גבול למחיר שהוא מוכן לשלם על הוספת צבע לחיים.
באחד הימים עלה רעיון מצוין במוחו של פיני – במהלך צלילה שגרתית לחיפוש מזון הוא אסף כמה אצות ירוקות מבריקות וכרך אותן כצעיף סביב צווארו.
האצות אמנם היו קרות ורטובות, אבל כתם הצבע הירוק משך תשומת לב רבה בקרב המשפחה.
במשך כמה ימים היה פיני – לשמחתו - האטרקציה הגדולה של הקהילה ופינגווינים רבים הגיעו לצפות בו ממרחקים .
אבל אחרי שלושה ימים האצות החלו להאפיר ולהתפורר שלא לדבר על כך שהן התחילו להסריח...
פיני לא התייאש והחליף את האצות המתפוררות באצות חדשות, אבל איכשהו לא היה להן אותו קסם כמו לאצות המקוריות. לאחר שפינגווינית חמודה אמרה לו שירוק לא מתאים לעיניים שלו הוא נטש את האצות והתחיל לחפש צבע חדש.
ואז הוא עלה על רעיון מעניין: הפינגווינית דיברה על עיניים. צבע העיניים שלו היה אדום למדי (מה שהתאים למקור, לקרומי השחייה ולשריטות מזדמנות) ואם רק היה ניתן להבליט את העיניים באמצעות הוספת צבע מעליהן הוא היה נראה שונה לחלוטין.
אחרי מחשבה מרובה הבין פיני שכל שהוא צריך לעשות כדי להיות צבעוני ומיוחד הוא להצמיח נוצות צהובות-כתומות מעל העיניים. בעזרתם של האבולוציה ודרווין הוא עשה זאת במהירות גדולה.
כל הפינגווינים העריצו אותו, הפינגווינית החמודה התחתנה איתו והכל היה נפלא – למשך כמה חודשים, במהלכם כל הפינגווינים בסביבה הצמיחו נוצות דומות ושוב לא היה ניתן לדעת מי מיוחד יותר.
מוסר השכל: לפעמים כדאי להתהדר בנוצות זרות (ולפעמים לא)
שבת שלום!
תודה לעננת שהסבה את תשומת לבי לכך כי ב-20.1 חל יום המודעות לפינגווינים ועל התמונה (בה נראה אחד מבני ביתנו מודע לפינגווין)
והרשומה המומלצת היא – שרביט המכתבים – חכו לסוף... - בבלוג של אפרת12
