אמא, אם את הולכת למקום שמח, למה את בוכה? פוסט לזכר יום השואה

אמא, מצאתי יומן של סבתא כאן בארון. זה כבר כמה זמן שסבתא בבית אבות, והדירה עומדת ריקה, אז לכבוד הפסח והעובדה שאנחנו נשכיר בקרוב את הדירה של סבתא, התגייסנו כולנו לנקות את הדירה, מצאנו המון דברים ישנים. אורית מצאה בגדים מושלמים, ממש וינטג', דנה מצאה מכתבי אהבה של סבא לסבתא, ואני? אני מצאתי את היומן הסודי של סבתא. הוא היה מוחבא טוב טוב בתוך הארון, אנחנו מעולם לא שמענו את סבתא מספרת על התקופה ההיא, איך שכשהיא הייתה כבר אמא ממש צעירה ובאו ולקחו אותם למחנה. אני אמא בעצמי, ילד ראשון ומקסים במיוחד, אני עד היום, גם כשהייתי ילדה, לא הבנתי איך, איך העולם הרשה למעשים כאלה לקרות. מצאתי גם כמה תמונות שלה עם מישהו ועם ילד קטן, מעניין מי הם. התחלתי קצת לקרוא ביומן, יש שם שמות שלא הכרתי, סבתא מסבירה כאן על איזה ילד: שלחתי את אברהם הקטן לגן, הוא כזה מקסים, אני כבר המון זמן איתו בבית, אבל החלטתי שמגיע לו קצת חברה, הוא כל כך מקסים עם תלתלי הזהב שלו, ועיניו הכחולות. דוד עכשיו בעבודה, אני מתגעגעת, אני כל כך לבד כאן כל היום.

זה שנת 1929, המפלגה הנאצית עלתה לשילטון לפני שנה, אני מתחילה לפחד, הפסקתי לשלוח את אברהם לגן, מכל מקום אנחנו שומעים קריאות נגד היהודים. שנת 1933 שבוע שעבר פיטרו את דוד, אמרו קיצוצים, אבל ראיתי שהשכן שלנו התקבל לשם, מוזר. זה כבר אוגוסט 1934, יש לנו ראש ממשלה חדש, קוראים לו היטלר, המצב כאן מתחיל להיות ממש מפחיד, אני כבר שמעתי עליו, הוא מלחיץ אותי, הוא כתב ספר בשם המיין קאמפף. זאת כבר שנת 1938, למעשה עוד רגע 1939, התעוררנו לקול צעקות, וריח שרוף, בחוץ מהומה, הרס וחורבן. זה כבר כמה ימים שיש מהומות ברחובות, אתמול זה היה כבר השיא, שמעתי שאלו היו הפגנות של הימין הקיצוני, של חברי המפלגה הנאצית, שברו חלונות ראווה של חנויות יהודים, שרפו את כל ספרי הלימוד שיהודים כתבו, אפילו הספרים של אלברט איינשטיין. אני לא יודעת מה עתיד לבוא, אבל זה כבר מפחיד אותי. הודיעו לנו שלוקחים אותנו למחנה, הם קוראים לזה מחנה עבודה, אבל אני כבר יודעת שזה לא באמת מחנה כזה.

זה כבר שנת 1940, הצלחתי להחביא אצלי את היומן, אתה שמור אצלי במקום טוב, אף אחד לא יודע עלייך. זה סבל כאן, אנחנו כאן, בקור איימים, אנחנו כאן רבים על האוכל, רק אני כאן, דרשתי מדוד שייקח את אברהם ויברחו למקום אחר, לשמחתי הם נראים נוצרים, אז דרשתי ממנו שיקח את אברהם ויתחבאו באיזו מנזר, אני משתגעת מגעגועים אליו, אני מקווה שהם בסדר. זאת כבר שנת 1946, המלחמה נגמרה כבר, הצלחתי להנצל, כמו במקרה ההוא כהתחבאתי בין ערימה של גופות, זה היה קשה, אבל התגברתי. היום אני חופשייה, הצלחתי לעלות לארץ ישראל, אני וחברה שלי הצטלמנו לפני שנסענו. זאת כבר שנת 1952, אני כבר כאן בישראל, הכרתי מישהו, הוא מקסים, אני רוצה לגלות לך משהו, אני בהריון, לא העזתי להוציא את זה מפי, כי בפעם האחרונה שהייתי בהריון וילדתי, התחילה מלחמה קשה מאוד, זה אומנם היה בהתחלה, אבל נאלצתי להפרד משניהם. היום אני כאן, מאושרת. שנת 1960, יש לי כבר שלושה ילדים, שתי בנות ובן, קראתי לו דוד.

זהו, סיימתי לקרוא את היומן של סבתא, לעומת כל מה שקרה לך סבתא, את ניצחת, את חיית כאן חיים שלמים, חיים של אושר. אני למדתי ממך המון, איך להלחם, איך לעמוד על שלי. אני גאה בך סבתא, על כך שלא וויתרת להם, שהראת לגרמנים, שאת כאן וכאן להשאר. אני אמא והאחיות שלי, הנכדות שלך, התחברנו אליך מחדש, אני יודעת שלא רצית לדבר על כך, אבל אנחנו כאן גילינו, גילינו את הלב האמיתי שלך, אנחנו כבר יודעות את הסוד, שהייתה לך עוד משפחה, ואנחנו נזכור, תמיד נזכור אותם.

אז אני רוצה כאן להתוודות, אין לי סבתא ניצולת שואה, הסיפור כאן לא שלי, אבל זה לא אומר שזה לא כואב לי באותה המידה. אלו אנשים שעברו כל כך הרבה בחייהם, נלחמו להשאר חיים. היום בבוקר ראיתי ראיון עם ניצולת שואה בת 80, שסיפרה שכשהגיעה לארץ לאחר המלחמה, הסתכלו עליה כאל צאן לטבח, נידו אותה, ולי זה כואב, אני לא מבינה איך היה אפשר לעשות כזה דבר. אני לדוגמה הכרתי ניצולת שואה מדהימה, אחת כזאת שלא רק שלא נתנה לכל זה לחדור פנימה, אלא גם כתבה על כך ספר, היא הייתה אישה חזקה, מדהימה, שעם כל הכאב שהיה במצב הזה, היא המשיכה בחייה, טיפחה את עצמה, סיפרה על אותה התקופה. בתקופה שהכרתי אותה הייתי לפני הצבא, לא השכלתי להבין את עוצמת הכוח שהיה בה, והיום אני מצדיעה לה. אז ביום השואה תזכרו אותם, את הנשים, את הגברים, את הילדים.

התמונה לקוחה מתוך אתר יד ושם