האם האושר הוא הדבר הכי חשוב בחיים?

 

חשבתי על זה הבוקר.. אולי כל אלו שהבטיחו לנו חיים מאושרים ומלאי סיפוק, גרמו לנו יותר נזק מאשר עשו לנו טוב?

כל ספרי העזרה והמודעות העצמית האלו, כל הגורואים האלו שהבטיחו לנו הארה, חיים ללא פחדים וכעסים, חיי אושר ועושר...

מה שלא יהיה, פתאום נפל לי האסימון שפשוט הפילו אותנו ברשת, את כולנו!! אנחנו ישר האמנו שיש משהו טוב יותר וזהו...

אולי אם רק היינו מרוצים ממה שיש לנו, ממי שאנחנו, מסתפקים בחיים שקיבלנו, היינו מאושרים יותר.. הרבה יותר.

הדבר הכי חשוב היה שהיינו מאושרים בחלקנו כבר עכשיו ברגע זה!

 

זה לא רק אושר, זה הרבה דברים שאנשים אמרו לנו שאם אין לנו אותם אז אנחנו לא מספיק טובים עדיין..

הדברים החומריים זה כבר פאסה, אני לא נופל בפח הזה... אבל מה לגבי האושר והמימוש העצמי?

כל כך הרבה ספרים, מרצים ומורים "רוחניים" מדברים על זה שאם רק נגשים את עצמנו אז נהייה מאושרים..

או אם רק נמצא את אהבת חיינו או הטרנד החדש, אם רק נאהב את עצמנו באמת, אז נהייה מאושרים...

שלא נדבר על כל הקטע הרוחני שאם רק נמצא את אלוהים או נהייה מספיק טובים ומושלמים...

אז נחווה את ההארה הגדולה ונהייה כל הזמן מאושרים, שלווים ואוהבים...

ואז אם רק נגיע לשם, אז אולי נתפרסם וכולם יכירו ויאהבו אותנו...

אבל אני כבר הייתי שם ועשיתי את זה וזה לא באמת עובד.

הרי כל מה שאנחנו באמת רוצים זה פשוט להיות אהובים..

מבלי להבין שאנחנו לא צריכים לעשות משהו בשביל זה,

אפשר לאהוב את עצמנו או פשוט לבקש אהבה מאחרים,

להבין שאנחנו ראויים לאהבה הזאת כבר עכשיו,

כפי שאנחנו, אנחנו כבר מספיק טובים!

 

אני חושב שהטריק הוא שאנחנו שומעים על האנשים "המוצלחים" האלו ברגעי השיא שלהם...

רק בזמן שהם הכי מפורסמים, שבדיוק הצליח הספר או הסרט שלהם ונראה לנו שהם עשו את זה.

​אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים או שהם מיוחדים וטובים יותר מאיתנו אז חשוב שנקשיב להם..

מבלי לדעת שכל אחד יכול לחשוב שהוא מאושר כשאין לו למה להשוות, כל אחד יכול לומר ולכתוב דברים.

כל אחד מאושר כשהוא מול קהל של אנשים שמעריצים ואוהבים אותו, אבל איך הם בחיים הרגילים היום יומיים?

האם הם באמת מי שהם טוענים? האם כל אותם מפורסמים וסלבריטאים באמת חיים את "החיים היפים והטובים?"

יש גם את אלו שיוצאים מסדנא או מסע מדהים, קורנים ומאושרים ומספרים לכולם שעברו מהפך ושינוי מהותי..

​ויש את אלו שאנחנו פוגשים בזמן שהם לגמרי מאוהבים ואנחנו ישר מקנאים, אבל מי אמר שזה יחזיק ביניהם?

או אלו שזכו בלוטו ובהתחלה הם מאושרים וחושבים שהם כאלו ברי מזל והצליחו לחמוק מהחיים הקשים והמייאשים..

אבל מי מראיין את האנשים האלו כמה שנים לאחר מכן? האם הם עדיין מאושרים? אומללים? או פשוט רגילים?

ונגיד אלו שעשו את המהפך הבריאותי והפכו לבריאים, רזים, חזקים, טבעונים, מוסריים, רוחניים וכו'...

האם הם באמת נשארו כאלו מאושרים ובריאים גם שנים לאחר מכן? הם החזיקו מעמד בכלל?

והזוג אוהבים הזה, אלו שהכירו והתאהבו עד השמיים וסיפרו לכולם כמה הם מבורכים ומאושרים,

שטענו שהכל בזכות שלא התפשרו ותמיד האמינו שימצאו את אהבת חייהם האחת והיחידה,

וסיפרו איך הם עשו את כל התרגילים ו"העבודה העצמית" וקודם אהבו את עצמם באמת..

אני רוצה לראות אם אם נשארו כאלו אוהבים ומאושרים גם בהמשך החיים..

גם בטוב וגם ברע וגם בחיים הנורמליים.. אם הם עדיין יחד בכלל..

 

יש במיוחד את אלו בפייסבוק שכל יום מספרים כמה הם מבורכים וכמה טוב להם בחיים!

שהם בטוחים שיש להם את כל מה שהם צריכים וכמה הם אוהבים את עצמם ואת החיים שלהם..

אני רוצה לראות אם הם באמת כאלו בחיים האמתיים או שזאת פוזה, הונאה עצמית או חיים באשליות..

גם אני הייתי ככה, בגיל 18.. וזה היה רק שנתיים לפני הנפילה הגדולה, המשבר שלי והשנים הכי קשות של חיי..

אי אפשר לדעת מה יביאו לנו החיים.. פשוט אי אפשר! אז אני לא סומך על אלו שכל הזמן נראים מאושרים..

נכון, גם אני לפעמים אולי נראיתי ככה לאחרים בגלל הדברים שכתבתי כאן בבלוג ובפייסבוק שלי.

אבל זה כי אני רוצה לתת השראה לאחרים ואני כותב בדרך כלל רק כשיש לי משהו חיובי לתת.

אבל אני אף פעם לא משקר או מסתיר את האמת, אם שואלים אותי, אני כנה לגמרי.

לא, לא הכל טוב בחיים שלי, לא, אני לא כזה מאושר ומאוהב בחיים, ממש לא!

יש לי רגעים שאני באמת אוהב את עצמי ואחרים ובאמת מרוצה מחלקי,

אבל זה ממש ממש ממש ממש לא רוב הזמן, זה רק חלק ממנו.

ואני לגמרי בסדר עם זה, כי הבנתי שזה מי שאני,

למדתי לאהוב את עצמי גם ככה.

וגם כשלא, זה גם בסדר..

 

אני חושב שהסבל הכי גדול שלנו הוא ההשוואה לאחרים או השוואה למה שהיינו רוצים שיהיה לנו בחיים.

אם רק היינו מקבלים את זה שלא טעינו! שאנחנו בסדר גמור ושהחיים שלנו לא בזבל בגלל מה שעשינו או לא עשינו..

לא! החיים הם פשוט כאלו! גם אנחנו אנושיים וגם הגיוני שנטעה לפעמים.. שלא נגיע הכי רחוק כמו שהיינו רוצים..

לא מזמן קראתי על כל מיני סלבריטאים, כמו למשל רובין וויליאמס ואחרים, שכאילו הנה היה להם הכל,

אבל כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל, כולם בסוף הסתבכו במשהו או שנהיה להם מאוד רע בחיים..

הם לא יכלו להתמודד עם התהילה וההצלחה או שפשוט גילו שזה בכלל לא מה שחשבו..

מצד שני, אלו שכן הגיעו רחוק ו"עשו את זה בחיים" ובאמת הרוויחו את זה והגיע להם,

הם בדרך כלל אנשים מאוד הישגיים שלא היו מוכנים לוותר עד שהשיגו את המטרה שלהם.

השאלה היא אם כולנו באמת רוצים ומסוגלים לזה? האם כולנו אצני מרתון? לא נראה לי..

לא כולנו מסוגלים לזה. לא לכולנו יש את הרצון, השכל, היכולות וכל מה שצריך..

לא.. פשוט לא. לא כולנו יכולים לעשות את זה. זאת האמת.

חבל שמשקרים לנו בפנים שכולנו יכולים.

זה פשוט לא נכון.

 

לא עדיף שיגידו לנו פשוט את האמת בתחילת החיים?

"כן, אתם מסוגלים להרבה דברים, חשוב שתאמינו שאתם יכולים.

אבל לא בטוח שבאמת תצליחו להגשים את כל החלומות שלכם.. אבל זה לא נורא!

העיקר הם החיים.. לאו דווקא מה שעשיתם איתם. העיקר מה שלמדתם וכמה אהבתם את עצמכם והאחרים..

כן, יש אנשים שמאוד הצליחו בחיים אבל אם לא הצלחתם כמוהם, זה לא אומר כלום על מי שאתם."

העיקר המסע האישי שלנו. מה שאנחנו עברנו בחיים. למה אכפת לנו מה האחרים עושים?

ושאלה עוד יותר גדולה, למה אכפת לנו כל כך ממה שאחרים חושבים עלינו?

יותר נכון, למה אכפת לנו ממה שאנחנו חושבים שהאחרים חושבים?

לנו אכפת... נכון. המחשבות והרצונות שלנו הם אלו שמציקים לנו. 

אז אולי נפסיק כבר עם זה?? ופשוט נקבל את עצמנו?

אנחנו כבר טובים! אנחנו כבר בסדר גמור!

כפי שנולדנו, כך אנחנו גם עכשיו.

עדיין ילדים. שטועים לפעמים.

 

לא חייבים להיות מוצלחים.

מותר לנו גם להיכשל בחיים,

ומי בכלל קבע מי נכשל ומי הצליח?

רק אנחנו באמת קובעים!

 

אז הנה התיקון.. 

האושר הוא לא מה שאנחנו חושבים.

אם האושר יכול לבוא וללכת, הוא זמני וחולף..

וזה סימן שהאושר הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים.

ומהו בכלל אדם מאושר? מישהו ששמח, קופץ וצוהל לו?

מי שהולך יד ביד עם אהובתו באושר ואושר?

אדם עשיר ובריא עם קריירה טובה?

אדם ש"מימש" את עצמו בחיים?

אדם שמצא את אלוהים?

 

מספיק שנסתכל קצת על אנשים זקנים.. כולם נראים לכם מאושרים?

אחרי כל השנים האלו שהם פה הם היו אמורים למצוא את סוד האושר כבר, לא?

קראתי הרבה על אנשים מוצלחים, אבל בסוף חייהם נראה כאילו רוב העולם שכח כבר מי הם...

או שהם מתו חסרי כל, חסרי אהבה, חסרי כסף, חולים או משוגעים... 

אבל היה להם את הכל פעם! אז מה קרה??

 

ויש כאלו שבאמת עשו הכל כמו שצריך.. לא עשו טעויות גדולות אבל בכל זאת "הגורל" התאכזר אליהם..

אז אולי הם כן עשו טעות אחרי הכל? מה שבטוח זה שכולנו חושבים: "לי זה הרי לא יקרה..."

אבל מה אם כן?? מה אם כן? אז מה נעשה?

 

וזה מה שאני מנסה לומר כאן. זה יכול לקרות גם לנו. יכול לקרות שנאבד את הכל.

יכול להיות שנהייה בודדים. יכול להיות שנהייה עניים, אולי נהייה חולים, מדוכאים או סניליים...

הכל יכול לקרות...  אבל אלו הם דברים חיצוניים שלא תמיד בשליטתנו.  יש משהו שבו אנחנו כן שולטים?

אז זהו, שיש. זהו העושר והאושר האמיתיים. מה שאנחנו בונים לאט לאט במשך כל החיים.

מה שיישאר גם אם מבחוץ נראה או נתנהג כמו אנשים מוזרים בעיני האחרים...

השלווה הפנימית שלנו. האהבה שיש לנו מבפנים. האכפתיות שלנו.

חכמת החיים או לפחות התבונה שצברנו עמוק בפנים.

הכל יישאר וגם יבוא איתנו לעולם האחר.

זה אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו.

 

נוכל אולי להיות לפעמים דכאוניים או עצבניים או אפילו מידי פעם נהייה אנשים רעים..

אבל אם עשינו כמיטב יכולתנו, התאמצנו להיות אנשים טובים, אכפתיים ואוהבים,

אז בסופו של דבר זה מה שיישאר איתנו. האופי שלנו יתמיד וינצח את הכל.

ואת כל זה אי אפשר להגיד לאלו שרק היו מאושרים שזכו בפרס הגדול,

או שהיו להם בני/בנות הזוג הכי נפלאים או קריירה מרהיבה ומספקת..

גם לא אלו שהיתה להם הבריאות, המרץ והגוף הכי מושלם בעולם..

כל אלו אפשר לקחת מהם בקלות. הכל יכול לההרס בשניות.

הבית המפואר על האי יכול להתפרק ברעידת אדמה אחת.

האישה היפהפיה במוקדם או במאוחר תאבד את יפיה.

הגבר החזק בסופו של דבר יהפוך לאדם זקן ושברירי.

הפרופסור עלול לחלות באלצהיימר ולשכוח את הכל...

אין שום הבטחות לדברים החיצוניים האלו.

מה שקיבלנו, יכול גם להילקח מאיתנו.

מה שהרווחנו בעצמנו, נשאר אצלנו.

 

אז במקום להמשיך ולברבר..

אני פשוט אכתוב את זה שוב פעם.

האושר האמיתי הוא מנת חלקנו כבר עכשיו.

זה ממש לא נורא גם אם לא "תפסנו את זה"..

החיים שלנו לא כשלון, לא משנה אם הצלחנו או לא.

גם אם לא הצלחנו לעזור המון לאחרים או לשנות את העולם...

אפילו אם לא הצלחנו להיות מאושרים ולהגשים אפילו חלום אחד.

האושר שלימדו אותנו להאמין בו הוא לא באמת אושר אלא מתכון לאומללות.

כי רוב הזמן, המציאות לא מצליחה להגיע לרמה של החזון והפנטזיה הזאת בראש שלנו.

המחשבות והדמיונות האלו מציקים לנו בלי סוף ולא יפסיקו גם אחרי שנשיג את מה שרצינו.

או שנתאכזב שזה לא כמו שרצינו או שפתאום נרצה משהו אחר שהוא לא בהישג יד...

זה רק מציק לנו וגורם לחיים שלנו להיראות כמו אוסף של טעויות ואכזבות..

אבל זאת הטעות! כי החיים הם פשוט החיים שלנו! זה הכל!

אין טעם להשוות "להם" כי אנחנו לא הם ולא נהייה הם לעולם.

אנחנו אנחנו! זה הכל!

 

בואו ונעצור רגע להסתכל על החיים שלנו...

זה מה שיש לנו! זה תמיד היה ככה. כמו שהיה פעם, גם כך עכשיו.

אולי הצלחנו כמו שרצינו ואולי לא, אבל עכשיו זה כל מה שיש לנו.

למה להיות מאושרים ולאהוב את עצמנו רק כשטוב לנו?

למה לא לבחור להיות מאושרים גם כשכביכול רע לנו?

אני יכול לגרום לעצמי להרגיש מאושר סתם כי בא לי,

לא בגלל שיש לי את זה או את זה או אם הצלחתי בזה וזה.

אולי האתגר והסיפוק הכי גדול זה להיות מאושר דווקא כי לא הצלחתי,

כי אני רואה שלמרות זאת אני בכל זאת אוהב את עצמי?

אהבה שלא תלויה בדבר, אהבה ללא תנאי... 

אני חושב שזהו המקור לאושר האמיתי.

זה הכי טוב! לא? 

 

בכל מקרה, אני חושב שאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו כשאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים..

כמו שהיום היה לי בוקר נפלא רק בכות שהתחלתי לכתוב את הרשומה הזאת והיה לי למה לחכות..

הרגשתי שאני עושה משהו שעושה לי טוב ואולי גם יעשה טוב לאחרים, משהו שבעיני משמעותי.

אבל אולי זה לא רק בגלל זה... אולי האושר פשוט מגיע בשלווה שיש לנו שקט בראש...

בזכות הדברים הקטנים והפשוטים של החיים כמו מאכלים טעימים, ריחות נעימים..

כמו ללכת בטבע ולהקשיב לציפורים.. כמו להרגיש את הרוח על הפנים..

כמו להרגיש מגע של אהוב/ה, כמו ללטף חתול או כלבה...

כמו להאזין למוסיקה אהובה ולזמזם לנו מנגינה...

לכל אחד יש את מנת האושר הקטנה שלו,

אך צריך לאהוב את עצמנו כדי לרצות אותו,

להבין שזה בסדר שמגיע לנו וזה טוב לנו.

מספיק לחיות בהווה ופשוט להיות.

להנות ממה שיש, לאהוב ולהודות.

האושר הוא בהחלט בהישג יד,

רק צריך לשים לב..

 

וזהו זה לנאום הגדול..

אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר שלי..

עדיין המוטו של החיים שלי הוא אותו אחד ופשוט:

"החיים טובים- כשאוהבים!"  

וזה הכל! 

 

תודה לכם שקראתם...

המון המון אהבה וחיבוק גדול!

גיל