בא לעולם / מרגרט מצאנטיני

Venuto al mondo / Margaret Mazzantini
בא לעולם / מרגרט מצאנטיני
תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס
בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2011
557 עמ'

הערה: הספר התקבל לסקירה מתפוז.

את מרגרט מצאנטיני יצא לי להכיר בעבר מקריאת ספרה אל תזוזי, שהיה לא רע אך גם לא מלהיב, ומעיון ממושך בספר נוסף שלה, אמבט האבץ, במהלך ביקור בחנות ספרים, שכתוצאה ממנו רכשתיו, אך טרם קראתיו. הרומן הנוכחי בשל וטוב יותר, לטעמי, מהראשון.

הספר כתוב בגוף ראשון ומשלב בין שתי תקופות זמן עיקריות. בסיפור המסגרת, המתרחש בהווה, ג'מה, המספרת, היא אישה נשואה בת חמישים פלוס מרומא, היוצאת למסע זיכרונות עם בנה המתבגר והמרדן, פייטרו. פניהם מועדות לסרייבו (או, בלשון התרגום, סארייבו), עיר שבה בילתה תקופות משמעותיות בחייה עם בעלה המנוח ואביו של פייטרו, דייגו, שמת בתקופת מלחמת האזרחים שם. ג'מה סבורה שהיא מזהה את תווי אהובה האבוד בדמותו של פייטרו ומקווה שמסע השורשים יקרב בינה לבין בנה הסורר ויעורר בו עניין באביו הביולוגי, שלא זכה להכירו. בסרייבו מצטרף אליהם חבר מקומי ותיק, גויקו, משורר, מדריך טיולים ואיש עסקים, ששיחק תפקיד משמעותי בהיכרות ובמערכת היחסים בינה לבין דייגו.

במהלך הביקור, שוטפים את ג'מה מראות מהעבר, מחייה עם דייגו והטרגדיה שפקדה אותם. זיכרונות אלה הם החלק הארי בספר. ג'מה, סטודנטית המאורסת לאיש מצליח ויציב, שיכול להציע לה חיים מהוגנים ובטוחים כלכלית וחברתית, אך ריקים מבחינה רגשית, פוגשת במהלך ביקור בסרייבו במסגרת לימודיה בצלם צעיר, עני ונלהב, המתאהב בה עד כלות. היא נישאת, אך למרות ניסיונה להתכחש לכך, היא מואסת עד מהרה בחיים הסטריליים והמנוכרים במחיצת בעלה, נפרדת ממנו ונותנת דרור לאהבתה לדייגו. במשך תקופה ממושכת חייהם יחד אמנם מסודרים ויציבים הרבה פחות, אך מלאים ומספקים הרבה יותר. בעיה אחת בלבד מעיבה על אושרם: לאחר כמה ניסיונות כושלים להביא לעולם ילד, מתברר שג'מה עקרה. הזוג הנואש בודק את כל האפשרויות להפוך להורים, כולל אימוץ ופונדקאות, עד שמסע החיפושים הגורלי מסתיים שוב בסרייבו בפתחה של המלחמה. חלק מהסודות האפלים מתקופה קשה זו, שבעקבותיהם איבדה את בעלה עוד לפני מותו הפיזי, תגלה ג'מה רק בביקורה הנוכחי בזכות גויקו, והם יגרמו זעזוע נוסף ובלתי צפוי בחייה.

הסיפור קופץ בין ההווה לעבר וחושף בהדרגה את הניסיון הנואש של ג'מה והדמויות האחרות בספר להיאחז בחיים ולהעניק להם ערך בזמן שהכל מסביב מתפרק, נשמט מהידיים ונתון להרס וחורבן ובני האדם מאבדים צלם אנוש. אך המלחמה הנוראית ונוטלת החיים באופן פרדוקסלי ואבסורדי בסופו של דבר גם בוראת חיים – החיים של פייטרו, המעניקים משמעות להמשך קיומה של ג'מה לנוכח האובדן.

בא לעולם הוא רומן אמוציונאלי, אינטנסיבי וסוער, שכאילו נכתב בנשימה אחת. סגנון הכתיבה יוצר רושם של שחרור פתאומי של סכר של כאב עצום שהיה עצור במשך זמן רב, ומבחינה זו הסופרת הצליחה, לטעמי, להתאימו לאווירה ולעלילה שהיא מגוללת. עולם הדימויים שלה לרוב מקורי, עשיר, חי ומרשים. יחד עם זאת, אני סבורה שעם עריכה מוקפדת יותר ניתן היה ללטש ולשבח את הרומן אף יותר. על הכריכה האחורית נטען, בין היתר, שהכתיבה "מאופקת" ("דיילי טלגרף"), אך, כאמור, על פי התרשמותי ההפך הוא הנכון. בתחילת הרומן הדחקת הרגשות של ג'מה כלפי דייגו אמנם באה לידי ביטוי בכתיבה, אולם חלקית כבר אז, ובהמשך בטוטליות הולכת וגוברת, הכתיבה מקבלת אופי של השתפכות והיסחפות בלתי פוסקת של פריקת רגשות משולחת רסן. הדבר בולט במיוחד בכל הנוגע למלחמה והחוויות הקשורות אליה, לפעמים עד כדי הגזמה, פתוס ודרמטיזציית יתר. חלק מהתיאורים (כולל תיאורי זוועה גרפיים) עודפים או חוזרים על עצמם, והדבר פוגם בתחושת המידה וטוב הטעם ולכן אף בעוצמת הרושם הכולל. לדעתי, אילו הסופרת הייתה שמה לעצמה מעצור מעט מוקדם יותר במקומות אלה, ולא לועסת את אותם המאורעות, המראות והתחושות עד זרא, עד כי נדמה שהיא מתחרה עם עצמה על כך שכל תיאור יהיה מזוויע, מפלצתי וקורע לב יותר מקודמו, הספר יכול היה להיות ממש מצוין. אך גם בצורתו הנוכחית הוא טוב וראוי לקריאה, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, וכערך מוסף הוא ממקד את הזרקור במלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, שכמעט נשכחה מלב עקב גודש האירועים הקשים שבאו במרוצה בזה אחר (או יחד עם) זה מאז ועד היום.

לסיכום, אף על פי שהוא מסתיים בנימה אופטימית, ראו הוזהרתם: זהו רומן מטלטל ומדכא, השולף את הקורא בכוח מאזור הנוחות שלו, ולא הייתי ממליצה עליו לבעלי לב חלש ובטן רגישה.

הנה כמה ציטוטים המדגימים את סגנון הכתיבה ואת אווירת הרומן:

"אולי זאת דרכה של האהבה כשהיא מגיעה לשיאה. שיכורה כמו מטפס הרים שהעפיל לפסגה ואינו יכול עוד להגביה משם, כי מעליו יש רק שמים. כך אנו מביטים החוצה מבעד לזגוגית בנוף הקלוש ההוא, בעולם שממנו התחלנו את הטיפוס שלנו, ועכשיו נראה לנו רחוק כל כך. אנחנו למעלה ואנחנו לבד, בפסגה הזאת שהגענו אליה." (עמ' 216)

"הם מנגנים את הקונצ'רטו לפסנתר, חצוצרה וכלי קשת של שוסטקוביץ'. המוזיקה משתנה, היא נעשית עיקשת יותר, עגמומית יותר. הכינורות חורקים ביבבת המיתרים הדואבים שלהם, החצוצרה נשמעת לפרקים. הבחורה נראית עכשיו צמאה למים. הלחיים נטענות באוויר ושוקעות, הן מתרוקנות לאט. האצבעות של המנענעים כמו חיילים בשדה קרב, מתעמתות, נסוגות... גם הבחור הבלונדיני שמנגן בפסנתר נראה כמי שהשתגע, הוא ממהר מצד לצד, גורר אחריו את הידיים ואת כל הגוף, נחבט כאילו היה עש גווע... כעת החצוצרה נשמעת כצרחת לילית כשהלילה יורד. חזה של הבחורה מתרומם ואז צונח כאילו נפגע, השיער האדום הוא שובל של דם." (עמ' 269)

"הצלף מחפש. הילדים הם עדיין כתמים על פני השלג, דמויות קטנות בלי קווי מתאר ברורים. הוא מסובב את הידית שמסדירה את הכוונת המורכבת על רובה הצלפים שלו. יש עיסת שלג, פיסות של סוודר, קטעי פנים... הוא מחפש את המיקוד הדרוש לו, הוא מתקרב, ממקד... מוציא את הדברים מהבלתי ידוע, מן השלג. כעת המטרות הקטנות הן ילדים. הוא נע איתם קלות באמצעות הכוונת שלו, עושה איתם כמה צעדים, עוקב אחרי המשחק שהם משחקים. גם הוא שיחק במשחק הזה, החליק במורד, בקופסת פלסטיק, עם אחיו... הוא אוהב למצוא סימנים השייכים לחייו הקודמים, אף שידע שלא ישוב אליהם לעולם. הוא לא חש שום התרגשות, מבחינתו זה כמו להכיר טריטוריה. זה דבר חשוב כשאתה צייד. הוא מתעכב על ילד אחד. הוא אינו יודע מדוע בחר בו ולא באחר. אולי משום שאינו חובש כובע, המצח שלו חשוף, וכשהוא מסתובב רואים בעורפו את החור." (עמ' 418)

ואסיים בציטוט קצר, המתייחס לימי המלחמה ביוגוסלביה, אך נראה אקטואלי היום יותר מאי פעם:

"היום אני מודה לאל שנתן לי את המערב האירופי שלי, ששורר בו שלום מזוהם." (עמ' 329)

השורה התחתונה: