ביום ראשון, 24.1.2016, הלכה סבתא רעיה שלי, האהובה, לעולמה והיא בת תשעים ושלוש וחודש.
.
מתי אנחנו מתחילים להתקיים, תהה לא מזמן Tweedle dee בפוסט המקסים שלו "באמצע" בבלוג "העורב שבדרך", וקבע שזה בטח לא ברגע הלידה, אלא שהתודעה שלנו קיימת כבר קודם, עוד כעוברים, למרות שלא ניתן לקבוע בדיוק מתי היא נוצרת. וזה גורם לי לתהות מתי אנחנו מפסיקים לחיות. יש שמתים בבת אחת ובגיל צעיר, מוות מיותר לעיתים ותמיד טרגי, ואחרים מתים מוות איטי, אישיותם נמוגה בהדרגה גם אם בקצב שהוא תמיד מהיר מדי.
ביום ראשון, 24.1.2016, בשעות אחר הצהריים המוקדמות פרפר ליבה של סבתא שלי, אמה של אמי ושל דודי האהוב, שגידלה גם אותי והיתה לי כאם שניה, את פרפוריו האחרונים ואז נדם. אני רוצה לחשוב שלא סבלה, ומאמינה שעכשיו היא במקום שבו טוב לה בהרבה. ההתחלה של הסוף היתה לפני שמונה שנים, כשארוע מוחי מובחן וברור תקף, ומי יודע כמה ארועים דומים אך קטנים ובלתי מורגשים חיבלו בראשה לפני ואחרי, לוקחים איתם פיסה קטנה אחר פיסה ממי שהיא היתה. בספטמבר 2011 כבר לא יכלה להשאר בבית, גם לא תחת השגחתה של עובדת זרה, ונאלצנו לשכן אותה בבית אבות סיעודי. כמה דמעות שפכתי על המעבר הזה ועל קשיי ההסתגלות, וידעתי שמכאן אין דרך חזרה, והמצב רק ילך והתדרדר.
וההתדרדרות אכן התרחשה בהתמדה, ורגעי הבילבול הלכו והתרבו, וגם השרירים הלכו ונרפו, ואני ביקרתי פחות ופחות והתרחקתי יותר ויותר. לא פעם כשבאתי לראותה אחרי חודשים ארוכים, נדרשו לי דקות ארוכות כדי לזהותה בין כל הראשים הלבנים עם הלסטות השמוטות והעיניים הריקות יותר או פחות. אבל היא זיהתה אותי, ידעתי, גם כששפתיה חיפשו ללחוש בשמי ומוחה שוב לא הצליח לשלוף אותו. וכשהצליחה להוציא משפט שלם, הוא היה ברוסית שמעולם לא טרחה ללמד אותי ולכן לא הבנתי מילה. עדיין חשתי את רצונותיה, את שמחתה בנוכחותי וההתרגשות שאחזה בה. אחרים ביטלו את תחושותיי, טענו שהם ניחושים אקראיים במקרה הטוב, וסביר יותר שהינם רק שכנוע עצמי ואשליה. אבל בפעם האחרונה, עשרה ימים לפני לכתה הסופי, לראשונה ידעתי שאין לה מושג שזו אני, שבאתי, שאני איתה. דיברתי וליטפתי וזמזמתי ולחשתי קודים ולא עלה בידי לחלץ ולו שמץ של תגובה והכרה. ואולי היה עדיף לו לא באתי, חשבתי בהתחלה, ואז הבנתי שהיתה לי הזכות והיה לי מזל: כי הפעם הזו משליכה על כל הפעמים האחרות איתה וגם עם סבא. כשלא הגיבה יותר ידעתי לזהות ולהודות, וכל עוד היה בהם זיק – ידעתי לקרוא אותו ואותם.
אבל מתי זה קרה בדיוק, מה היה הרגע, שבו נשמתה עזבה את גופה, והיא כבר לא הייתה היא. כבר לא זכרה את השכול והיתמות שפקדו אותה והיא בת עשרים, וליוו אותה כצל כל השנים וכאבם גבר אפילו יותר לאחר שהתאלמנה. כבר לא ידעה את כל אותן האנקדוטות הקטנות שחוותה עם ילדיה ונכדיה ואהבה להזכיר שוב ושוב. כבר לא זמזמה שירים אהובים של כוורת ('כאן קבור הכלב' ו-'המגפיים של ברוך' כיכבו בראש הפליי-ליסט). בבית האבות, מביקור לביקור, צפיתי באישיותה נסוגה ומתעמעמת, ביחד עם הגוף שהפך כחוש, עור ועצמות. נדמתה לי כקונכיה שהוא געגוע לבית שתמיד אהבתי, ולבשר הצדפה הבשרני, ונזכרתי שוב ושוב בוויל מהסרט "סיפורו של וויל האנטינג" ובחברו הטוב שהיה מגיע מדי בוקר לאסוף אותו במכוניתו בדרכם למקום עבודתם האפור, ובכל פעם כשהיה צופר כדי לסמן את בואו היה מקווה שוויל לא יופיע בפתח הבית, שסוף סוף מצא את האמצעים ואת האומץ לעזוב ולהפליג לחיים אחרים, טובים הרבה יותר, שהוא ראוי להם. גם אני קיוויתי בכל ביקור שיהיה הביקור האחרון במחלקה הסיעודית שבה הזמן קפא מצד אחד, ומכלה גוף ונפש מהצד השני.
וכשהגיע הרגע ואמרו לי שסבתא עזבה ואיננה, והביקור הפך בדיעבד לביקור לאחרון, אכן הרגשתי הקלה גדולה בידיעה שעכשיו תוכל לנוח מנוחה אמיתית ונכונה במקום שהוא טוב והולם אותה בהרבה. אני, שלא מאמינה בשום דבר, שחושבת שאין כלום אחרי המוות כפי שלא היה דבר לפני החיים, מדמיינת מזה זמן את אמא שלה מחכה לה בקוצר רוח מהעבר השני. יותר משבעים שנה היא מחכה ובטח כבר התחילה להפוך עולמות בדרישה להתאחד עם בת הזקונים שלה, ואולי חשבה כמונו שאם הצליחה הבת להנצל מגורלה אז, יכול להיות ששכחו אותה כאן בלי מועד פטירה חדש. אבל סבתא נפטרה פחות מארבעים ושמונה שעות אחרי שהנין האחד עשר שלה יצא לאוויר העולם. ב-18 ליוני 1942, כשחוסל גטו שארקובשיזנה, ההורים שלה היו סבתא וסבא לעשרה נכדים. אפשר לומר שזה לקח שלושה דורות, אבל את את החשבון שלה עם "הנאצים ועוזריהם" סבתא סגרה, ככל שהדבר אפשרי, ועכשיו באמת יכלה לסיים את חייה ולהתאחד עם בני משפחתה.
ועם כל זאת, שום דבר לא הכין אותי לקושי שבא אחר כך, אחרי ההקלה וההבנה שכבר לא צריך לדאוג לסבתא יותר. או-אז נוצר חלל והחל הגעגוע. ההלוויה היתה ההלוויה הכי קשה שחוויתי למרות שהייתה האדם המבוגר ביותר שליוויתי אי פעם בדרכו האחרונה. הפעם לא יכולתי לעמוד מנגד, ממרחק, הייתי קרובה מדי, ומנהג הקבורה האקולוגי נראה כהתאכזרות ברגשותינו, פיגורטיבי מדי. ניסיתי להמנע עד כמה שאפשר מהמראות, מהקולות, ממש להתנתק רגשית. הייתי חזקה. "האחיינית הבכיינית" של דוד מ. התבגרה והתגברה עם השנים. הדמעות באו אחר כך. הן באות כשאני לבד ולא יכולה שלא להזכר בה. בעיני רוחי היא כפי שהייתה בשנים הטובות עם התלתלים הסבוכים המסודרים בקפידה והצבועים בחום, עם השרשרת והתליון והטבעות העשויים מהזהב המותך של הצאר ניקולאי. דבר לא הכין אותי לגעגועים שפרצו לבית של סבא וסבתא, לתמונות המשפחתיות שלנו מתחת לזכוכית שעל שולחן הכתיבה בחדר העבודה, לתקתוק של אוסף השעונים של סבא, לחדר הרחצה עם הדרמפון ומי הקולון מאחורי דלת הזכוכית השקופה של הארון והמחסן מאחורי וילון המקלחת. לו רק יכולתי לעמוד שם, עוד פעם אחת, אחרונה, על שטיח-מגבת ולדעת שמעבר לקיר (ולחלון) סבתא עומדת, במרפסת, מבשלת מטעמים על הכיריים.
העדרה המוחלט הוא בלתי נתפש, ועם זאת הזכרונות המתנגנים בראשי בלופ אין סופי הופכים אותה נוכחת מאד. לקראת סוף שירותי הצבאי, כשההורים עם אחיותי ואחי נסעו לשהות הארוכה בחו"ל, נשארתי לגור אצל סבא וסבתא למשך ארבעה חודשים בטרם אצטרף גם אני אליהם. כמה דמעות שפכנו על הפרידה ההיא, שנראית פתאום קצרה כל כך ... סבתא אמרה אז ששתינו כשני אסירי עולם שחלקו תא כלא במשך עשרים שנה ויותר, וכשזכו שניהם גם יחד לחנינה, יצאו ונעמדו בצד השני של החומות כי לא סיימו להגיד זה לזה את כל מה שהיה להם להגיד. גם לה ולי עוד נשארו מילים, הרבה הרבה מילים ...
שירים עד כאן – נתן יונתן
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות,
מה עוד אפשר לרצות
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.
שירים עד כאן
דקה אחר דקה
קצרות ואוהבות וכואבות,
אבל האחרונה
סופית וארוכה
סופית וארוכה
שעון השמש והחול
שעון השמש והחול
הגיע עד לקו.
שירים עד כאן
בגובה הפסגה
גם האוויר מתחיל להיות דליל,
אבל לך ולי
עוד נשארו מילים
עוד נשארו מילים
לזכור איך שהיינו כאן
לזכור איך שהיינו כאן
כשייסגר הגן.
שירים עד כאן
הבכי והצחוק
קולות האנשים, כוכבי הזמן.
השמש והים
הלחם, העולם
המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
וכל מה שהיה נשאיר
לחיות בתוך השיר.