אחד הדברים שאני מעידה על עצמי הוא שיש לי זיכרון מצויין.
אני זוכרת רגעים, אני זוכרת משפטים, אני זוכרת תחושה, מבטים וריח.
אני זוכרת דברים שאחרים שכחו אחרי רגע, יש לי חלק מטורף במוח שפשוט מתייק את הכל ולא מפספס שום פרט. אני כותבת כדי להמשיך לזכור, כי למרות הידיעה על היכולות שלי- אני חוששת לשכוח.
מדי פעם אני מעלעלת במילים הכתובות, מציצה מחדש לחיי ומשחזרת בראש מהלכים, משפטים מורכבים, נשימה נעצרת, חיוכים, ליטופים.
מדי פעם אני פותחת קבצים שננעלו וחוזרת אחורה בזמן, אל הבחורה שהייתי אתמול, שלשום, לפני חודש, לפני שנה.
לפעמים הסיטואציה מושלמת מדי ואני כותבת רק כדי לשכנע את עצמי שלא חלמתי,
ולפעמים הייתי מעדיפה לא לזכור.
לא לזכור ריח של בושם, לא לזכור טעם של אוכל, לא לזכור מילים שנאמרו, לא לזכור מגע ידיים ומבט עיניים, לא לזכור חיוך בתוך שמיכה.
העולם הוירטואלי מונע מאיתנו לשכוח, על אחת כמה וכמה. לא מספיק שאני זוכרת הכל, אני גם רואה הכל.
אנחנו רואים הכל, חשופים בחלל דמיוני כמעט אל כל מי שרק רוצה לדעת.
בשיחה האחרונה שלי עם הגרוש אמרתי לו שיש דברים שהייתי מעדיפה לא לזכור, לאו דווקא לגביו, אלא לגבי החיים. הוא שאל אם הייתי מעדיפה לשכוח והשאלה הזו עודנה מהדהדת בי. לא מעדיפה לשכוח, אלא פשוט מעדיפה לא לזכור.
יום האהבה זה זמן להפנים שבראש ובראשונה עליי לאהוב את עצמי, ולא להתעסק בעבר.
עליי לקבל את עצמי ולהניע מדרכי את מי שלא מקבל אותי.
עליי לטוות דרך חדשה, ולא לשכוח את העבר, אלא רק מדי פעם לסקור אותו ברפרוף.
הכתיבה היא תרופה, תמיד היא הייתה כזו, בעיקר בזמנים בהם הגוף לא היה יכול לרקוד. אבל לפעמים גם תרופה עלולה להוות מכשול...
לקרוא טקסטים שלי (יש לי כמה מוצלחים, אם יורשה לי לחטוא ולהגיד) ולהיזכר מחדש ברגעים שעשו לי טוב, פשוט גורם לי לחזור אחורה.
אני קוראת ומדמיינת מחדש,
אני קוראת וחיה את עצמי מחדש,
אני קוראת ומריחה שקשוקה מתבשלת, גלידה נטעמת, בירה נמזגת,
אני קוראת ומרגישה יד נוגעת בידי,
אני קוראת ומתמלאת תחושת ביטחון שיקרית.
אני קוראת ומתמלאת געגוע*.
למשל, למרות שהאילתי עושה לי כל-כך טוב, אולי לא היינו צריכים להיפגש לפני כמה ימים.
למה? כי זה פשוט מכשול, כי הרגש לא דעך לי לעולם, כי אני מחדש אשתוק ולא אדבר איתו על מה שאני מרגישה, כי אני פשוט לא יכולה לקבל ממנו 'לא'. כשהוא עזב הוא הבהיר לי שזה לא ילך, אז איך חזרנו למצב של טלפונים והודעות וחיבוקים ורומנטיקה בכאילו?! איך הגענו לסיטואציה של לשבת ברכב ורק לחייך במשך שעה, כמו שני מטומטמים שלקחו משהו טוב? איך הגעתי למצב שהעיניים שלו מביטות בי והן הדבר הכי נעים שיש לי כרגע?
איך מדברים על המשפחה והוא זורק מילה על "אולי הגיע הזמן שאני אכיר לך את אמא שלי" אם הוא לא מעוניין???? ברצינות, אנחנו רחוקים, זה לא שיוצא לו סקס או טובות הנאה אחרות מהשטויות האלו. אז מה לעזאזל הוא רוצה?! מה. אתה. רוצה. ר'. מה.
צריכה דף חדש, נקי, לבן, טהור. טאבולה ראסה.
מהרגעים האלו שבא לי למחוק את הבלוג, ואת כל מה שכתוב בו, ואת כל מי שמוזכר בו, רק בשביל שיהיה לי שקט מחשבתי ורגשי. אבל הבלוג הוא לא מרכז הבעיה, כן? הבעיה היא יכולת הזיכרון הפנומנלית שלי, ורגישות היתר. וכן, בא לי לפעמים להזדהות. או שלא.....
*געגוע= חוט המקשר בין לב ללב וכשהמרחק גדל החוט נמתח, וזה כואב (אאל"ט יורם טהרלב)