כל חיי רציתי לדעת לנגן - עד כדי כך רציתי שתמיד כששיחקנו את המשחק ההוא: "אם היו נותנים לך שלוש משאלות, מה היית מבקשת?", המשאלה הראשונה שלי תמיד היתה לנגן על כל כלי נגינה שבעולם... ולא שלא ניסיתי ללמוד - בטח ניסיתי - אבל חסרות לי שתי התכונות החשובות ההן - כישרון והתמדה.
בכיתה ד' גילינו כי במערכת השעות התחבאה שעת חלילית. בשעה הזאת ניסו המורה 'מרים הד' ושליחה 'רוני מש' לשכנע אותנו ששורות "הגרביים" שנתלו על חמשות הם תווים ואפשר לקרוא אותם. במקביל הדגימו שאפשר לקחת צפצפה מעצבנת לסתום לה כמה חורים ולהפיק ממנה צלילים. אני זוכרת נפלא את החוברת המיתולוגית "רוני חלילית" ובעיקר את ההוראות שליד כל שיר: בדבקות, ברוגע, בגעגועים, ברגש... אם אתאמץ, אני אפילו די משוכנעת שאצליח לשחרר לאוויר העולם את יונתן הקטן גם היום. .
Image may be NSFW.
Clik here to view.
פרוייקט חינוך לחלילית אמנם נסתיים בסוף השנה אך אני המשכתי לנג'ס בחלילית עד שראיתי את דודי לוני ז"ל מנגן במפוחית וחשבתי "ממ... איזה יופי - נראה לי שגם אני יכולה". דוד לוני שהתפעם מהעובדה שמישהי במשפחה רוצה להמשיך את דרכו קנה לי אחת במתנה - ואם אמצא אותה, אני באמת יכולה לנגן יופי - את יונתן הקטן.
כשמלאו לי 16 הורי נסעו לחו"ל בפעם הראשונה וכששאלו אותי "מה את רוצה שנביא לך", ביקשתי גיטרה - אני לא יכולה לתאר את האושר שמילא את ליבי כשראיתי את הגיטרה שלי מונפת אלי מעבר לקו המכס - למדתי לפרוט עליה את יונתן הקטן נפלא. לפני כשנתיים אפילו לקחתי לי כמה שיעורי פסנתר... כן אני יודעת, מיציתי את הבדיחה מזמן Image may be NSFW.
Clik here to view.
אבל יש כלי אחד שאני מנגנת עליו באופן וירטואוזי - הגוף שלי!
כמו אקורדיון משובח הוא מתכווץ ומתרחב לסירוגין לאורך השנים - אני לא יכולה למנות וגם לא לספור את הקילוגרמים שהורדתי והעלתי במהלך חיי - ה"סימפוניה הבלתי גמורה" וסימפוניית "הגורל" יחד מתארים הכי טוב את הסיפור שלי עם המשקל.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
גיל המעבר שבא עלי... לא הייתי אומרת לטובה, אבל בא... הביא אותי לשלב הנוכחי של חיי - יש להניח שרובנו עברנו את גיל ההתבגרות או גידלנו מתבגרים ואנחנו זוכרים היטב את התופעה ההפוכה לנס חנוכה - לא משנה עד כמה נמלא את המקרר הוא תמיד יהיה ריק. מסתבר שרעב בלתי נשלט זאת תכונה המשותפת לכל גילאי המעבר כמו גם נרגנות כתוצאה מאותו רעב. התעוררתי רעבה, לא משנה מה וכמה אכלתי - נשארתי רעבה, וכשניסיתי להתגבר על החיבור המחודש הזה למקרר - ובעיקר לפחמימות - הפכתי בלתי נסבלת בעליל.
הקיצר - לאחר שנתיים, נראה לי שמשהו זז שם. או שתם פרק גיל המעבר או שמערכת העיכול ניצחה, לפחות זמנית, את מערכת ההורמונים - אבל כרגע נדמה שהגוף שלי החליט שדי לו עם האכילה הזאת והוא התחיל להרביץ בי תורה וגלי צרבת שמכריחים אותי להתיישר ולאכול בריא ומצומצם יותר. כבר שבועיים שאני מקצצת בכמויות המזון ובהרכבו בצורה מסיבית והסביבה בינתיים שקטה ומאוזנת - אז כנראה שזאת הדרך הנכונה.
אז למה אני מבלבלת לכם את המוח על עוד סיפורי דיאטה? מעשה שהיה כך היה:
אחרי כשבועיים שאני "נזהרת בלשוני" ושל עבודה מסיבית על עצמי החלטתי שהגיע הזמן לעשות את השלב הבא בסבב השיקום הנוכחי ולהתחיל להזיז את התחת.
והנה "היום ביום הזה ממש" החלטתי לעשות מעשה ולהחזיר להליכון הביתי את חסד נעוריו.
נעלתי את נעלי ההתעמלות, בטלוויזיה פרק של "מחשבות פליליות" - כי מה מתאים יותר לגופה מהלכת מאשר לראות סדרה עטורת גוויות... סליחה... גביעים - על חוקרי התנהגות של רוצחים סדרתיים - PLAY - ולעבודה!
זוכרים את נשרק'ה של הגשש החיוור אחרי אימון עם סלים וארזה? גם הוא נשמע טוב ממני בחמש הדקות הראשונות של ההליכה. אבל החלטתי שאני לא נכנעת.
עשר דקות חולפות - הנשימה קלה יותר. אני מעלה את השיפוע ל-2 ואת המהירות לחמש.
15 דקות על הצג - אני שוב מתנשמת. מורידה מהירות לארבע וחצי ואומרת לעצמי "3 ק"מ או 30 דקות לפעם הראשונה מספיק, מה שבא קודם..."
ואז... כמו במשחק כדורגל... ואז... בדקה ה-20 - אין לי מושג מה קרה - אני מוצאת את עצמי שמוטה וחבוטה על ההליכון - יורש הקצר הגיע לסלון בריצה ומצא אותי פשוטת אברים, לא יודעת אם לבכות או לצחוק - לקום, בכל אופן, לא ממש מצליח לי.
לאחר 20 דקות הליכה וכמעט 2 ק"מ - המצב נכון לרגע זה:
משופשפים וכואבים - כתף ופרק יד שמאל, הברך וקרסול רגל ימין.
הסנטר מציק כשנוגעים בו. שאר הגוף כואב רק שאני נושמת -
ציפיתי לשמוע מהאופנוען "מה לא תעשי כדי להתחמק מספורט" אבל כל מה שהוא מלמל זה - "יש להניח שמחר תרגישי הרבה יותר גרוע" ורץ לתקן את שסתום הבטחון של ההליכון - כדי שבפעם הבאה שאפול, האידיוט לפחות יפסיק לנסות להוליך אותי בכוח.
מה אומר ומה אגיד - אין כמוני Image may be NSFW.
Clik here to view.
התוצאה היתה כמובן הפסקת פעילות, ובמקביל פעמוני האזעקה של גופי החלו לצרוח פחמימות... פחמימות... פחמימות - אז מצאתי את עצמי אוכלת פיתה עם גבנ"צ, טורטיה עם ריבת תאנים וטילון לקינוח - וכל הדרמה הזאת באה אחרי התקפון לב קטן מהאזעקה העולה ויורדת שתפסה אותי הבוקר לא מוכנה - מה אומר ומה אגיד... השם יקום דמי.... רשועים ארורים!
Image may be NSFW.
Clik here to view.
אין דבר - "מחר יהיו עוד קלמנטינות" - וכמו שאני מכירה את עצמי - אין סיכוי שלא יקרו לי עוד ניסים ונפלאות, גדולות ונצורות "בדרך אל הכושר". אבל אנחנו נחושים - בהחלט!
בברכת "זה רק ספורט" ננוחם.