הלאה*

אני מאוד משתדל שלא להשתמש בביטויים דרמטיים בפוסט הזה. אני גם מאוד משתדל לא לחשוב על כל העניין בצורה דרמטית מדי.  אבל אני לא יכול שלא לתהות אם זה מזכיר קצת את ההרגשה של אדם שיודע שהוא הולך למות בקרוב.

בסדר, אתם רואים? שוב יצא לי איזה ביטוי דרמטי מדי. אני באמת מנסה להימנע מכך. אבל זה פשוט שעם חודש וחצי לטיסה ליפן אני לא יכול שלא לחשוב שאני ממש קרוב לסיום שלב בחיים שלי ולהתחלה של שלב אחר. כאילו לא משנה מה יהיה, החיים שלי לא ייראו עוד אותו הדבר.

... והנה זה שוב. הצהרות גדולות ומנופחות. אני באמת באמת מנסה להימנע מהן. בכל פעם בחיי שהכרזתי משהו בביטחון גדול כל כך זה תמיד התפוצץ לי בפנים. תמיד יש סיכוי, גם אם זה אחד לחמישים ושבעה מליון, שמשהו ייקרה אחרת ממה שאתה חושב. ותמיד הדבר הזה קורה ברגע שאתה מכריז שאתה בטוח במשהו. בעיקר כשזו הכרזה גדולה וומנופחת כמו "חיי אף פעם לא ייראו אותו הדבר."

ולכן אני באמת באמת מנסה להימנע מלכתוב דברים כאלו. ותאמינו לי שבזמן שאני כותב את השורות האלו כבר רצים לי בראש המון תרחישים אפשריים שיובילו לאותה הנקודה המוכרת בעתיד שבה אני קורא את הפוסט הזה, מנענע בראשי ואומר לעצמי מהעבר: "נו באמת. איזה שטויות כתבת? לא ידעת שום דבר אז, הא?"

אבל בכל זאת, אני לא זורק דברים לאוויר. הרשו לי להסביר את ההיגיון שלי פה. בצורה מסודרת ועם כמה שיותר עובדות וכמה שפחות הגזמות, ציפיות וחששות חסרות בסיס:

עובדה מספר 1: בעוד חודש וחצי אני טס ליפן... טוב, זו לא באמת עובדה כי זה בעתיד, ואף אחד עדיין לא הבטיח לי את זה ב-100%, ותמיד יכול לקרות משהו לא צפוי בדרך. ואתם יודעים למי ניתנה הנבואה... אז הרשו לי לנסח את זה מחדש...

עובדה מספר 1: למיטב ידיעתי, ואם לא ייקרו אירועים לא צפויים ככל הנראה אני אטוס בעוד כחודש וחצי ליפן.  שם אני אמור ללמוד במסגרת מלגה שקיבלתי ממשרד החינוך היפני.

עובדה מספר 2: במשך כשנה כל המאמצים שלי, התכניות שלי, הציפיות שלי ורוב העבודה הקשה והתכנונים שהשקעתי היו מכוונים לקבל את המלגה וללמוד ביפן.

עובדה מספר 3: במשך עשר השנים החולפות הטיסה ליפן, המגורים והלימודים בה היו שאיפה מרכזית שלי. יפן מרתקת אותי אף יותר מעשור, והיא הייתה בזמן הזה מרכז משמעותי של העיסוק שלי בלימודים ובשעות הפנאי.

עובדה מספר 4: הלימודים ביפן הם חלק מתכנית רחבה יותר שלי להירשם ללימודי דוקטורט ולנסות לפתח קריירה אקדמית. במילים אחרות, אם אצליח בתכנית שלי, הלימודים ביפן יובילו אותי בסופו של דבר להיות חוקר ומרצה – ובכך יהיו משמעותיים לקיירה שלי בפרט ולמסלול החיים שלי בכלל.

עכשיו נחזור לעובדה מספר 1. אותה הזדמנות שלה ציפיתי כבר 10 שנים, עבורה הקדשתי את מירב המאמצים והקרבתי לא מעט בשנה האחרונה (ואף יותר) וזאת שעשויה להשפיע על חיי באופן משמעותי בעתיד. ההזדמנות הזאת כנראה הולכת להתממש בעוד חודש וחצי.

הייתי אומר שזה אירוע די משמעותי בחיים, אתם לא?

אז אני מנסה להרגיע את עצמי ולהזכיר לי שיכול להיות שלא אצליח להתקבל ללימודי דוקטורט. שאחרי שנתיים שבהן אלמד במסגרת המלגה, אמצא את עצמי חוזר לארץ בלי שום תעודה חדשה לזקוף לזכותי. יכול להיות שאפילו לא אחזיק מעמד שנתיים, והרי דיברתי עם מישהו שאיבד את המלגה אחרי שנה. ויש סעיף במלגה שאומר שאם לא אגיע להישגים טובים מספיק בלימודי השפה – אני עלול למצוא את עצמי חוזר לישראל אפילו אחרי חצי שנה. יודעים מה? אולי השגרירות תודיע לי מחר שהיא בכלל לא מתכוונת לתת לי מלגה בסוף? זה גם יכול לקרות הרי...

אבל משהו בי אומר לי(ושוב, אני מנסה לומר את זה הכי בזהירות שאני יכול) שאפילו אם האפשרויות הרעות יותר יתממשו – אחרי הסיפור הזה חיי כבר לא ייראו אותו הדבר. אפילו אם אהיה תקופה קצרה ביפן, ואפילו אם לא אקבל את המלגה בכלל, דבר אחד אני יכול לומר די בוודאות – השנים הארוכות של הציפיה יגיעו בקרוב לסיומן – בדרך אחת או אחרת. לסיפור הזה יכול להיות סוף טוב, או סוף רע. גם יכול להיות שיהיה לו סוף פתוח, ואולי בכלל  יהיה לו סיפור המשך מעניין יותר או פחות. אבל הוא מתקרב לסוף.

זה מצחיק לומר שחיי לא ייראו עוד אותו הדבר. בכל יום כשאני קם בבוקר החיים שלי לא נראים אותו הדבר. לפעמים החיים שלי לא נראים אותו הדבר בזמן שעובר בין ארוחת הצהריים וכשאני מצחצח שיניים בערב. אבל יש "לא אותו הדבר" ויש "לא אותו הדבר." ... אתם מבינים מה אני מנסה לומר?

ויש לי כל כך הרבה תכניות ליפן. וכל כך הרבה תקוות וחששות, ציפיות וחלומות. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות ולראות ולשמוע ולחוות. אני רוצה לטפס על הר פוג'י, ולצפות בתחרות סומו חיה, ולבקר (ולנצל) מלון אהבה, ולשכור דירה משלי בטוקיו, ולבדוק את כל המסעדות בעיר שיכולות להכין אוכל טבעוני. ולצפות בפריחת הסאקורה בפקניק עם חברים, ולרחוץ בכמה מעניינות חמים שאפשר, ולהגיע למצב שבו אני יכול לקרוא את הארוקי מורקאמי בלי מילון. אבל מי יודע אם בכלל אגיע לשם? ואם כן מה הסיכוי שאצליח להגשים את כל הדברים שהייתי רוצה?

אני לא יודע. אבל בקרוב סוף סוף אגלה את התשובה לזה. וכשאגלה החיים שלי לא יהיו אותו הדבר.

בחודש האחרון כל פגישה מרגישה קצת כמו האחרונה. כל פעם שאני מטייל ברחוב מוכר, או אוכל במסעדה שאני אוהב אני מרגיש כאילו ההזדמנות לעשות את זה לא תחזור לעוד המון זמן. חשבתי שזה בטח בגלל שאף פעם לא הייתי מחוץ לארץ לתקופה כל כך ארוכה. אבל גם כשאני חושב על זה שיכול להיות שהתקופה הזאת לא תהיה כל כך ארוכה, ואולי אפילו לא תהיה בכלל – אני עדיין מרגיש ככה.

קשה לתאר את ההרגשה הזאת בדיוק. זה כמו געגוע למשהו שעוד לא נפרדת ממנו. כמו כמיהה למשהו שעדיין בהישג ידך. בין אם אני יושב עם ידידה לצפות בסרט ולנשנש דים-סאם ובין אם אני מקניט את אחי כשאני מקפיץ אותו באוטו לעבודה. אפילו כשאני עושה דברים ממש מהנים, אני מרגיש צביטה קטנה בלב. כאילו לעולם לא ייצא לנו לעשות זאת שוב. כי בפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות להתראות הם כבר לא יהיו הם. או שאני כבר לא אהיה אני.

אז הכל נהיה פתאום חשוב יותר. הכל נצבע בצבעים ורודים יותר. פתאום לא בא לי להיפרד מכלום. אפילו לא מהדברים הרעים. מעניין אם זה מה שמרגישים אנשים שיודעים שהם הולכים למות בקרוב? להבדיל מיליארדי הבדלות, כמובן. אולי בגלל זה אני מרגיש צורך לעשות מסיבת פרידה. אני יודע שזה עלול להיות מביך אם אפרד מכולם סתם כך ואז אחזור בעוד כמה חודשים. אבל הרי כבר אמרנו שמי שיחזור הוא לא בדיוק אני. וחוץ  מזה.. חוץ מזה, מעבר צריך טקס. ככה הם בני אדם.

אתם יודעים, היו לי כמה תקופות מחורבנות בחיים. סליחה על השפה, אבל המילים "נוראיות" או "מדכאות"  לא מספיק מבטאות  את התחושה שלי לגבי השנים האלו. בכל מקרה, די גבוה בראש הרשימה של התקופות האלו הייתה התקופה של השירות הצבאי שלי, כשהייתי שוטר חובה במשטרה הכחולה (שכבר קיטרתי עליה די הרבה פה, אני חושב).

אני זוכר שבאחת המשמרות האחרונות שלי נסעתי עם שוטר רגיל ואמרתי לו שאני חושב לבקש אחרי השחרור להתגייס למשטרה לחצי משרה. "זה יהיה נוח עם הלימודים," אמרתי לו, "וזו בסך הכל עבודה שאני מכיר." הוא פשוט הסתכל עלי בהפתעה ואמר: "לא. אין מצב." אני זוכר שמיד אחרי שהוא אמר את זה הבנתי כמה אבסורדית הייתה ההצעה שלי. אני שנאתי את השירות שלי. שנאתי את המשטרה. הייתי שבר כלי באותו הזמן, אדם גס ומחוספס ומדוכא וכמעט חסר רצון לחיות. רק חיכיתי לרגע שבו אשתחרר. אז למה לעזאזל חשבתי להישאר?

אני מניח שהתשובה היא שלא משנה כמה רע לך. זה קצת קשה לעזוב משהו שאתה רגיל אליו מזה שנים. פתאום אתה מוצא את עצמך שוכח את כל הרע, וזוכר את כל הטוב -  מועט ככל שיהיה.

אני כבר כתבתי הרבה יותר מדי. השעה מאוחרת ואני מרגיש שאני מקשקש והולך סחור סחור מסביב לאותה הנקודה. אבל אני מרגיש שאני רוצה לעשות הצהרה אחת אחרונה. כזאת שמאוד קשה לי לעשות – גם אם לכם היא תראה סתמית. והנה היא באה:

אם אני מחלק את החיים שלי לתקופות אני יכול לומר שלא תמיד ידעתי מתי אחת הולכת להיגמר ומתי אחת אחרת עומדת להתחיל. אני בטח ובטח לא ידעתי עם התקופה שעומדת בפתח היא תקופה טובה או תקופה רעה. לפעמים החלפת מסגרת הייתה המניע שהוביל את השינוי, אבל המעברים היותר משמעותיים בין תקופות בחיי קרו בגלל דברים שלא צפיתי, לא הובלתי ולפעמים לא זיהיתי אפילו בזמן שהם קרו.

הפעם אני רוצה להכריז שאני בוחר לשנות תקופה בחיי. לא משנה מה ייקרה. לא משנה לאן הכל יתפתח. לא משנה מה החיים יפילו עלי ואם התקופה שעומדת בפתח היא טובה או רעה – את זה עוד אגלה. אבל אני בוחר שאפריל 2016 יהיה תחילתה של תקופה אחרת לגמרי בחיים שלי. ולא כי נזרקתי מתקופה אחת לאחרת – אלא כי אני קובע את זה.

עומר העתידי – אולי תחשוב שאני אידיוט. אבל לפחות אני אידיוט נחוש. לפחות הלילה אני כזה. אני מקווה שהנחישות הזאת תלווה אותי גם הלאה.  

*על כל הפוסט חלים הכללים הבאים: בלי עין הרע, מלח מים שום בצל, חמסה חמסה, דגים דגים (עדיף חיים ושוחים), יום חם, כחול, טפו טפו טפו, טאצ' ווד, שלוש דפיקות על עץ, רגל ארנב (עדיף מחוברת לארנב חי ומקפץ), נעל של תינוק (עדיף לא מחוברת לתינוק) ותלתן עם ארבע עלים.