זהו האגם הראשון (או הנמוך ביותר במסלול), ולכן יחסית קל להגיע אליו - מה שמעלה עוד נושא שאני רוצה לכתוב עליו, וזה נושא קצב ההליכה. את המסלול הזה הלכעתי עם מטיילת אחרת שהלכה יותר מהר ממני - ולמרות שהיא זו שעודדה אותי להגיע עד הסוף (אני מבטיחה שלא קיטרתי, אבל סביר להניח שלבד הייתי מוותרת קודם), היא גם דחפה אותי ללכת מהר יותר ועם פחות הפסקות ממה שהרגשתי נוח איתו, מה שכנראה עייף אותי מהר וחזק יותר.
מצד שני, בדרך למטה, נתקלנו במטיילת ה"זקנה" של הטיול - ניו יורקית בת שישים ומשהו, שכפי שכתבתי עליה קודם היתה קצת מבולבלת ולא ממש ידעה לתכנן את הזמן שלה טוב. בהליכה בעיר היא הסתדרה לא רע, אבל בהליכה בטבע היא היתה איטית מאוד. כלומר איטית ברמה שהתקשיתי ללכת כ"כ לאט אפילו כשהיתי כבר עייפה. הבעיה לפחות מולי היתה שהיא התקשתה להודות בזה שהיא איטית. למשל כשהיינו ברוקיס היא הגיעה רק לאגם השני מתוך השלושה, כנראה כי היא הבינה שהיא לא תצליח לחזור בזמן אם היא תעלה עד הסוף, או שהיא התעייפה מידי (כנראה שילוב של שניהם) - אבל עדיין התעקשה להגיד לי שהיא היתה מגיעה למעלה "בלי שום בעיות", פשוט כביכול לא בא לה. חוסר היכולת הזו להודות בעובדה שאני בכושר גבוה יותר גם הובילה אותה להצהיר למשל שהיא שוחה יותר מהר ממני, מה שגרם לכך שבכמה מקומות שבהם יכולנו לשחות אבל התנאים היו פחות מאידאליים - הנהגים ביקשו ממני לא להכנס אחרי שראו שהיא הסתבכה (למרות שאחרים שראו את יכולת השחיה שלי אמרו שלדעתם הייתי מסדרת מאוד טוב).
ברור שיש קושי בלהיות הכי מבוגרת ולא בכושר בטיול של צעירים בריאים וחזקים שרבים מהם בכושר מעולה וטיילנים מנוסים שמספיקים המון בכל מקום (כולל מסלולים קשים מאוד). אבל אני מודה - אני חששתי שהתחרותיות הזו שלה כלולה לגרום לה להתאמץ יותר מידי או ללכת לאיבוד רק כדי להוכיח מה היא כן מסוגלת לעשות - מה שעלול כמובן להיות מאוד מסוכןן בגילה _במיוחד אם היא מבולבלת וקצת לא מאורגנת כפי שכתבתי כבר ברשומות קודמות).
