מצחיק אותי שאת הזוגיות הרצינית היחידה שהייתה לי, היה לי קל לעזוב.
מצחיק אותי שלא הבטתי לאחור פעם אחת אפילו, שאמרתי לעצמי "בלי חרטות" ועליתי על מטוס לאי ירוק כחול. בדיוק אותו אי שהארוס כל כך רצה שנטוס אליו ביחד.
כשהייתי על המטוס הוא שלח הודעה, 48 שעות אחרי הפרידה, ניצוץ ראשון לסדק בביטחון שלו. הוא כעס שאני טסה, שאני טסה לחופשה שלנו, לבד, בלעדיו.
הוא כעס, שייכעס.
בשנייה בה עזבתי את הדירה שלנו נשבעתי לעצמי שהכעס שלו לא יהווה פקטור עבורי אף פעם,
שהעיניים המצומצמות שלו לא יחדרו אליי בחיים,
שהוא לא ימנע ממני את עצמי. ארזתי את עצמי ואת המחשבות שלי והלכתי.
חודשיים אחרי גם הוא הלך, עזב את הדירה וחזר לעיר מגוריו בצפון. הוא ניסה שוב ושוב לדבר, אבל מילותיו נפלו על אזניים ערלות. זה היה כמו זימזום שעובר לידי.
מצחיק אותי שאת הזוגיות ההיא עזבתי בקלות, אבל את הקשרים הלא קשורים שלי קשה לי לקשור. קשה לי לסגור.
מה כל כך דפוק בי שאני לא מצליחה לשכוח?
ומה יקרה אם אני מתגעגעת?
לא מתגעגעת לקשר ולשיחות נפש, מתגעגעת סתם להרגיש חום גוף על מצעים אדומים ליד מנורת לילה.
אני מצחיקה את עצמי, בחיי. אני מקשיבה למחשבות שלי שמנסות להתחמק מהמבחנים וצוחקת, בקול רם, וצועקת, בקול רם, ומשתעממת,
כי שיגרה אף פעם לא הייתה משהו שנהנתי ממנו.
למה אני מחפשת את האקשן הזה מחדש?
בעצם, אני יודעת, זה הכל בגלל מזג האוויר. הקיץ הזה שהגיע באמצע החורף, הרוח הנעימה שאני כל כך אוהבת, השמש שמחייכת אליי, הים שקורץ לי ומלאי בגדי הים החדשים שלי שכבר מחכיםםםםם לקבל קצת מים ומלח... כל אלו גורמים לי לרצות מחדש לאבד עשתונות. החורף כייף, אבל הקיץ כייף יותר. מכנס קצר ובירה קרה, זה מגביר את החשק, בדיוק.
זו לא אני שהשתגעתי, זה מזג האוויר שמבולבל.
מה בא לי?
בא לי לעלות על טיסת לילה ולנחות בעיר הדרומית והחמה שלי, זו שהייתי בה וחייתי בה, ואהבתי בה וצחקתי בה, והתאהבתי בה. תרתי משמע.
בא לי לחזור למזח ההוא שהיה רק שלי. הייתי יושבת במדרגה האחרונה שלו, כפות רגליי בתוך המים (שתמיד יש להם את אותה הטמפרטורה) ונרגעת. בלילה, בבוקר, באמצע היום, יושבת ומביטה אל ההרים האדומים ועל ירדן שבאופק.
וכנראה, כמה קילומטרים מאחורי, בבית שלו בנחת ובשלווה ישב הבחור שהיום אני כל כך רוצה שיחבק אותי. כשהייתי קרובה לא הכרנו, כשהכרנו הוא לא קרוב. צחוק-צחוק. בא לי לנגן איתו בשתי ידיים, כמו פעם, כמו לפני שהוא עזב. בא לי שהוא יבשל לי במטבח של אמא שלו, ושנלך למזח שלי, ביחד. שהוא יהיה גם שלו.
מה עוד בא לי?
לחטוא, לעשות ההפך ממה שמותר. לעשות ההפך ממה שאני צריכה. לפרוק עצבים ואגרסיות ושיעמום.
בא לי לעזוב את החומר המשעמם של המבחן ולנסוע לבית שאני יודעת שיש בו כרגע שני ילדים ישנים. אם אני אסע למושב של הגרוש אני לא אעשה דווקא לבחור מאילת, שנמצא רחוק ולא יודע שאני משועממת ושמזג האוויר המבולבל מבלבל. אם אני אסע למושב אני אעשה דווקא רק לעצמי.
ובזה אני דווקא די מומחית.
אמנם הקשר שלי ושל האילתי לא מוגדר ואין לנו תשובות אבל אין לי אומץ לפגוע בו.
יותר מזה?
אין לי אומץ לפגוע בעצמי, ואת גיל ה"בא לי" עברתי לדעתי לפני יותר מעשור.
היום כבר אין "בא לי", היום יש "אני רוצה". מה אני רוצה? אני בעצמי לא יודעת, ואולי דווקא פה מתחילה הבעיה.
וחוץ מזה, "דווקא" הוא היצור הירוק מ"המחסן של כאילו",
וירוק אף פעם לא היה הצבע המועדף עליי.
נ.ב,
בזמן האחרון יש לי הרבה מה להגיד....