היחס האגרסיבי ברוב המוסדות הפסיכיאטרים, שאין לו אח ורע בשום ענף אחר ברפואה, אינו מקרי!
הוא נובע ממדיניות טיפולית אגרסיבית מכוונת מצד הפסיכיאטריה לפחות מאז קום המדינה!
למדיניות טיפולית קשוחה ומכאיבה זו יש סיבות מקצועיות, המשתלבות להפליא עם האילוצים הכלכליים בהן עומדת הפסיכיאטריה אל מול תכתיבי משרד האוצר:
- יחס אגרסיבי + תנאים פיזיים ירודים > עשויים לקצר פלאים את פרק הזמן הממוצע של ההכחשה בקרב מאושפזים המכחישים שלקו בחולי נפשי. צמצום מספר המכחישים תורם ישירות לצמצום האשפוזים החוזרים וגם להגדלת המרווחים (רמיסיות) בין אשפוז לאשפוז. התוצאה: ירידה לא מבוטלת במספר האשפוזים הכולל הגורר ישירות חיסכון כלכלי לא מבוטל מפאת הפחתת מספר המיטות הפסיכיאטריות (משאת נפשו של האוצר)
- אבל יחס אגרסיבי + תנאים פיזיים ירודים > מרתיעים בנוסף אלפי מתמודדי נפש המאושפזים בכל שנה גם אם כבר יצאו מהכחשה. שכן, במודע או שלא במודע, הם יעשו הכל לא לחזור לאשפוזים הנוראיים ורוויי הסבל.
שאלה: אבל הרי "המדיניות האגרסיבית" לא החלה אחרי ההסכמים עם האוצר בקשר לרפורמה ב- 2006...?
תשובה: אכן המדיניות האגרסיבית שררה לפחות מקום המדינה ועד היום הרבה לפני שהנחתמו הסכמים עם האוצר.
ואולם אחרי כל הסכם עם האוצר, לפסיכיאטריה עוד יותר לא היתה ברירה אלא להמשיך ולהתמיד במדיניות האגרסיבית.
למה?
כי אם פתאום היא תנהיג מדיניות הומאנית והמכחישים "לא ישברו את ראשם בקירות האשפוז" - מספר האשפוזים החוזרים יגדל לא במעט, שפירושו שמספר מיטות האשפוז יגדל באופן משמעותי.
כאן צריך לזכור שמה שקובע בפועל את מספר מיטות האשפוז, הוא בעצם מספר הפונים מהקהילה לחדרי המיון, ולא איזשהו "נייר" כזה או אחר שהפסיכיאטריה חתומה עליו אל מול משרד האוצר.
ברם, הפסיכיאטריה בכל מסוגלת להשפיע במידה מסוימת על מספר המיטות בשני אופנים עקיפים, לפחות:
- על ידי פיתוח והרחבת חלופות אשפוז בקהילה בעיקר על פי מודלים מצליחים בכל העולם
- באמצעות שימור הגישה האגרסיבית המרחיקה מאשפוזים חוזרים הן את המכחישים והן את המכירים בחוליים.
כל זאת חרף העובדה שהמדיניות האגרסיבית אינה נוחה למקצוע מבחינות רבות. עם זאת מנגד, לשבירת ההכחשה באמצעות תנאי אשפוז בלתי נסבלים יש בונוסים מקצועיים חשובים, כי בצד הרווח הכלכלי הרב, הרפואה הפסיכיאטרית עושה חסד רפואי גדול ורב עם המכחישים, כמו גם עם סביבתם הסובלת רבות.
שאלה: למה הפסיכיאטריה בישראל מנסה ככל יכולתה לצמצם את מספר מיטות האשפוז?
תשובה: בעקבות העברת מרכז הכובד מהמוסדות המאשפזים אל הקהילה, בכל העולם המערבי, נחקק חוק השיקום (2000) והמדיניות בתחום ברה"נ בארץ עברה שינוי גדול ומבורך. משרד האוצר החל להזרים מדי שנה מאות מיליונים לטובת השיקום בקהילה. בתמורה התחייבה מערכת האשפוז הפסיכיאטרי בארץ לצמצם את מספר המיטות ונחתמו מספר הסכמים בין שירותי ברה"נ במשרד הבריאות לבין משרד האוצר. הרציונל שהוכח בכל רחבי תבל היה, שככל שמתמודדי הנפש יהנו משיקום מטיב בקהילה, מספר האשפוזים יילך ויקטן.
> הנה כתבה הדנה בהסכם מספר המיטות מ-2006
אפשר להיווכח, שהרחק מתודעתו של הציבור כולו, הנושא המרכזי בשתי הכתבות גם יחד הוא "מספר המיטות" כיעד שהפסיכיאטריה מתחייבת בפני משרד האוצר להשיגו.
מבחינתי, השאלה שנותרת בחלל: עד כמה השיטות האגרסיביות/טיפוליות האלה מתבצעות מחוץ לגבולות החוק?
אגב, למי שתוהה איך כל הנ"ל מתיישב עם פרשיות פליליות שצצות מדי פעם לתקשורת, לי אין ספק שהשערוריות האלה הפורצות כ"כיסאות מוזיקליים" זוועתיים בכל פעם בבית חולים אחר, הן למעשה התערבויות מקצועיות "שיצאו מכלל שליטה". "גלישות" לא מבוקרות שכאלה החוצות באופן בוטה את גבולות החוק שכיחות, יחסית, בייחוד בסגורות. שם - בגלל היותן "אקס-טריטוריות" הנטולות כל פיקוח ניטרלי יעיל ובד בבד גם בלי כמעט כל יכולת לאכוף את חוקי המדינה - אור השמש אינו מגיע, אינו מחטא. שלא לדבר על תלונות שחרף כל זאת הצליחו להבשיל, אך המערכות המיומנות כהרגלן דאגו לטייח.
לקריאה נוספת: