בעקבות "סבתא סורגת", רשומה שהעלתה היום בפייסבוק כרמלה כהן שלומי (זאת אשר מעוררת בי קנאת סופרים אמיתית ומי שלא עוקב אחריה - שיתבייש) עלה וצף בי הסיפור הבא.
פעם, כשהייתי בת תשחורת ארוכת צמות, גייס אותי צה"לנו לשירות פעיל. שם, ב"אחוריו" של טנדר D-200 מרופט, פגשתי לראשונה את אופנוען לבבי. חצי שנה הוא היה צריך כדי לסגור מעגלים ולהבין שאולי שווה לשלוח חיישן גישוש לכיווני ועוד שלושה חודשים כדי להבין את מה שהבנתי מייד - שאנחנו סיר ומכסה - והנה כשסוף סוף זה קרה והגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, הגיע רגע האמת.... מבחן ההורים - או נכון יותר מבחן החמות.
בואו נודה על האמת. הסיכויים לצלוח את המבחן לא היו לטובתי. קודם כל לא נולדתי לתפוצה הנכונה. הטוען לכתר נצר למשפחה אשכנזית מפוארת ואילו אני פרענקית פר אקסלנס. אבל מילא פרענקית - גם להן יש יתרונות סטטיסטיים מובהקים... אממה - אני סטיית תקן ולא הבאתי איתי אף אחד מהיתרונות הנ"ל.
כמו שקוראי יודעים - אני לא בעלבוסטע, בקושי ידעתי לבשל ביצה, אין לי משפחה גדולה (רעשנית חבל על הזמן, אבל לא גדולה 
), הורי לא שייכים לאצולה ירושלמית, רבנית, אצולת ממון או לאיזו אצולה בכלל, הם לא מלומדים - בקיצור... שויין.
זה לא נגמר בזה. המיתולוגית שלו, גם היא נצר ליהדות בולגריה, לא התחבבה במיוחד על הורי הטוען לכתר, אפילו שהיה אצלה רופא במשפחה - ויתרה מזאת, את זאת ששמשה כ"חברה" טרם כניסתי לתפקידי הכרתי היטב (לא, אני לא אחראית לפרידה שלהם - אז מה אם היא אמרה, סתבו - לא אשמה - בחיי) וסיפוריה הספיקו כדי לעורר בי לחץ אטומי.
הקיצר - אנחנו מנהלים זוגיות צמודה ומגורים משותפים כשלושה חודשים - אצלנו בבית הוא אורח של כבוד, ואצלו ההורים התחילו לוחצים שהגיע הזמן להכיר את המתנחלת. הבנתי שאי אפשר לדחות את זה יותר ולכן עליתי על מדי השרד שלי, מכנסי קורדרויי חומים וחולצה תואמת (שבדיעבד דמתה להפליא לדוגמת הקרמיקה הכעורה שעל רצפת האמבטיה), ויצאתי להכיר את אלה שידעתי שעל פיהם יישק דבר - למרות שהוא הכחיש את זה בתוקף.
גם הם התכוננו למאורע - עוגות נאפו, הבית שתמיד היה מסודר וממורק למשעי קיבל עוד שכבה של ווקס, גם עיצוב החדר שונה למעני. פריטי התפאורה, זוג חברים שכונו "דוצי ופוצי" נשלפו מהכורסאות הקבועות שלהם ונשלחו לאחר כבוד לביתם - לדעתי, אירוע שלא נרשם עד אז כמותו. אני לא זוכרת אם הבאתי בונבונייה, או איזה ואזה (יש להניח שאמא שלי לא היתה מרשה לי להגיע "כמו קבצנית") אבל רגליי רעדו כשנכנסתי פנימה.
יאמר לזכות חמותי וחמי שהם היו מקסימים וידעו לארח. התקבלתי בחום ובסבר פנים יפות, נאפו מבחר עוגות, האחת טעימה מהשנייה, הספות לא נויילנו, הרשו לי לשבת איפה שבחרתי (צמוד לאופנוען עד ריתוך) ואז לאחר שריככו אותי בסיפורים מילדותו ובעוגות האלוהיות שלה - האופנוען נשלח למטבח להכין קפה ואני מצאתי את עצמי תחת חקירה צולבת. מהמבוכה לא בדיוק ידעתי לאן להסתכל ולכן נדבקו עיני אל אצבעותיה של המאמאליגה שניגנה במסרגות כמו מתופף וירטואוז - צמד המקלות שקשק, התחבר ונפרד חליפות ומול עיני המשתהות ראיתי סוודר צומח. אני לא חושבת שראיתי מימי מישהו שסורג מהר כמוה - וזכיתי לראות כמה שאקליות בתחום, לא משנה עד כמה מורכבת היתה הדוגמה, ידיה פשוט טסו.
מבטי המתפעל הביא אותה לחשוב שיש לי עניין בסריגה, על כן הסיטה את השיחה אל מלאכת יד בכלל ולסריגה בפרט. עכשיו... אנחנו מדברים עלי, כן? זאת אשר המורה למלאכה הלכה להשתכר מאושר ביום שנתנה לה את הציון האחרון - ותאמינו לי, אפילו בהתעמלות היה לי ציון טוב ממנו. זאת שכל כישורי מלאכת היד שלה הסתכמו ביכולת כלשהיא לקשור חורים - "תורה" מאוד אופנתית אי אז בסוף שנות השבעים-תחילת השמונים שחברותיי, שהיו משוכנעות שחיי ללא קרושה לא יהיו חיים, הצליחו להרביץ בי, ולא הרפו עד שהצלחתי לחלץ שורות ארוכות של קוביות, חלקן צבועות וחלקן לא, שהיוו יחד חידה של שחור ופתור.
גמגמתי שאני יכולה לעשות משהו במסרגה אחת. היא שאלה כמובן על "סריגה אמיתית" ואני מלמלתי שטרם הספיקותי - ואז... היא קמה ממקום מושבה וחזרה עם שקית מלאה בצמר ירקרק וזוג מוטות ברזל. על המקום קבלתי את השיעור הראשון שלי בסריגה... כי ככה היא אמרה... אין מצב שמי שתתחתן עם הבן שלי לא תדע לסרוג.
עכשיו, עצם העובדה ששמעתי במו אוזני שנאמר "מי שתתחתן עם הבן שלי " השאיר פתח לתקווה - לא נפסלתי על הסף. אבל בהתחשב בכישוריי, הסיכויי שאלמד ואצליח לסרוג שאף לאפס.
אמורה 
אהבה. מה לא עושים בשביל אהבה? נשכתי שפתיים ומשכתי בעול. בניגוד לסיפור המקראי, כאן רחל נאלצה לעבוד עבור דודה - ובקצב שהצלחתי להפנים את העניין, שבע שנים נראו לי עסק טוב.
אלוהים עדי כמה סבלתי עד שהצמר הירקרק התגבש בעזרתה למשהו שדמה לאפודה כעורה להפליא שלא נלבשה מעולם. איזה גל אושר הציף אותי כשהעין האחרונה נסגרה, התפר האחרון נתפר וכמו סורגת מקצועית קטמתי את החוט בשיניים. באזניי צפו קולות רחוקים של ניגוני חתונה "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" - אבל למאמאליגה היו תוכניות אחרות. הלו... לא כל כך מהר... חשבת שתצאי מזה באפודה מעאפנה? אמרנו שאת צריכה לדעת לסרוג! תבחרי לך קורבן לסוודר הבא ובעזרתו, ילדים, נלמד לסרוג "אורז"!
מה אורז? איך אורז? מה יעשו מיליוני סינים קטנים אם אני אסרוג אורז? ממה הם יתפרנסו? אני - לבשל אורז לא מצליחה - אז לסרוג אותו? ...
ניסיתי להשתמט בכל דרך אפשרית ולא אפשרית - אבל לא עזר לי. נגררתי אל בית המקדש שלה, חנות הצמר של יהודית, ולאחר דיון ביניהן שאני מנדנדת את ראשי ללא שליטה כמו הכלב שהיה להוריי במטבח, הוחלט שהסוודר הבא יהיה מתנת יום הולדת לאבי - כחחח, כן, שמעתם טוב - לאבא שלי - לא... אין לי מושג מה עבר עלי כשבחרתי את הבחירה ההזויה הזאת - יש להניח שמוחי נפגע זמנית מחוסר חמצן.
הסוודר האפור המפורסם של אבא שלי היה להצלחה מסחררת. אני סרגתי בדוגמת אורז צד אחד מהפרונט, זה בלי הלולאות. בזמן הזה היא סיימה את כל השאר תפרה אותו וחכתה לי שאסיים. הוא יצא מהמם, באמת. אבא שלי לבש אותו עד ההריון ואז הפקעתי אותו ממנו. לבשתי אותו עד שהילד יצא מהמנשא והחזרתי אותו אליו והוא המשיך ללכת איתו עד הסוף - אבל להגיד שאני סרגתי אותו... פחחחח ...
בקיצור, כצפוי, סורגת גדולה לא יצאה ממני - אבל ... משהו בכל זאת למדתי. הפכתי להיות מומחית לפיענוח דוגמאות סריגה, ומשפטים כמו "אחד על המחט שניים ביחד" היו מהדברים הראשונים שיורש הקצר רכש בהתפתחות השפתית שלו. עוד תפקיד חשוב שלקחתי על עצמי היו הגימורים במסרגה אחת לכל הסוודרים המופלאים שהיא סרגה באהבה לכולם. אהה, היא גם תמיד החמיאה לי שאולי אני איטית אבל אני סורגת מאוד מדוייק ואחיד - אני די חושבת שזאת היתה הדרך שלה להגיד לי "לא מותק, אין לך ראש שפיצי" - כי היא אהבה אותי ולמרות כל התחזיות, לא היתה כמותה.
בשבוע הבא המאמאליגה היתה אמורה לחגוג 87, שמונה שנים שהיא לא איתנו ועדיין כשאני רואה חבילות צמר המשתוקקות לצמד מסרגות וזוג ידיים נבונות שיודעות את המלאכה - אני מייחלת בכל ליבי שהלוואי והיתה כאן והיינו יכולים לשמח אותה במזוודה שלמה של צמר בכל צבעי הקשת.
אני לא זוכרת שיר על סריגה - "טווי את הצמר" נשמע לי קרוב מספיק 