היא קוראת לי שורדת, היא אומרת שההתנהלות שלי בבית, אחרי כל מה שקרה, מצביעה על כך שאני חזקה יותר ממה שהיא ידעה. היא אומרת שאני מתפקדת בכל מצב, גם כשמדובר בימים קשים, שאני יודעת לשרוד אותם ולהתנהג כאילו ולא קרה דבר. היא אומרת לי, שמאז שהיא זוכרת אותי, נראיתי בעינה אישה חזקה, כזאת ששום דבר לא יכול לשבור אותה, ואחר כך היא שואלת אותי, האם אני בוכה לפעמים?
קצת הופתעתי. לא ידעתי שכך שאני משדרת החוצה, כי בפנים אני מרגישה אחרת.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע לשדר חוזק וביטחון. כשאני חושבת על כך, אני מגיעה למסקנה שזו הגנה.
ואני הולכת אחורה, לילדה שהייתי.
באופן כללי הילדות שלי זכורה כילדות יפה, טובה, רגועה, אך לא הייתי במקום הראשון. הייתי זאת שצריכה להילחם על המקום שלה, אבל לא נלחמתי. הייתי זאת שישבה בצד וביקשה שיניחו לה, אבל רציתי יותר יחס והערכה. הייתי זאת שרצתה שיראו אותה, אבל התחבאתי. הייתי זאת שרצתה להחליט בעצמה, אבל מעולם לא עשיתי זאת. והייתי תמימה, טובה, שקטה, חסרת ביטחון באופן מחריד. חייתי בקן המשפחתי החם ולא רציתי להפריע לאף אחד, התמודדתי עם רגישות היתר שלי לבד. הרגישות שלי נבעה מכך שאחי, כך הרגשתי אז, היה מוצלח ממני. מוצלח לימודית, מוצלח חברתית, הרגשתי שאני במקום השני גם אם לא אמרו לי זאת באופן מפורש, זו היתה התחושה. למדתי להתמודד עם זה בדרכי שלי, כל הזמן הגנתי על עצמי בכך שהראיתי חוזק, וששום דבר לא יכול לשבור אותי.
וכך אני ממשיכה ומגינה על עצמי מכל מי שרוצה להרע לי, ובכלל מהסביבה, אני מגינה על עצמי ממה שיבוא, אני מגינה על עצמי כי אין מי שיעשה זאת חוץ ממני, כך נהגתי אז וכך אני נוהגת גם היום, גם אם זה מצריך אותי לעטות מסיכה ולצאת אל העולם כשאני משדרת ארשת פנים של אישה חזקה, זקופה, ששום דבר לא יכול לכופף אותה.
לשאלה האם אני בוכה לפעמים ?
על כך רק הכרית "הכבדה" שלי יכולה להעיד.