הוא בא לקחת את הדוח שקיבל על הרכב שלי וביקשתי את הדברים שלי גם בחזרה.
הוא הגיע, היה לא נעים....
הוציא גם חלק מהכסף שחייב לי ואמר שכרגע זה מה שגייס. בהתחלה סרבתי לקחת כי לא נעים לי לקחת ממנו.
הוא השאיר על השולחן וקצת התחיל להסתובב סביב עצמו... אז הצעתי קפה.
ישבנו ושאלתי
"אז מה חדש"?
"הכל נהדר / ניפלא. העבודה נהדרת - סגרתי חוזים בזה ובזה.... היחסים עם אבא שלי מעולם לא היו טובים יותר וכו'"....
כך הוא ענה עם חזה נפוח ואני חשבתי לעצמי מה המטרה עכשיו בהתפארות הזו? שבוע ויש מהפך??? לאן השיחה הזו מובילה?
והמשכנו על הא ועל דא עם שתיקות בין לבין....
הגיע הזמן שכבר הייתי צריכה לצאת - ואז אמרתי לו שהוא יכול להתקשר לפעמים.... אמירה שהייתי צריכה לוותר עליה - אבל רציתי להיות נעימה...נימוסית...
"את מבינה שאני לא יכול? שזה קשה לי?"
"כן - אני מבינה - אבל קושי גם עובר"
"אני לא חושב.... כמוך...." "לך לא קשה?".....הוא שאל
"לא - כי עברתי את התהליך שזה לא מתאים לאורך זמן".
זה הפתיע אותו (לא מבינה למה).
ואז הוא שאל אם כל מה שהוא סיפר לי לא מזיז לי...לא גורם לי לחשוב שוב...
ועניתי שלא.
כי זה לא קשור רק לעבודה שלו / זה לא קשור רק לחומר שיש או אין לו, זה קשור גם לאופי שלו שמאוד לא מתאים לי, זה קשור למשפחה שלו - שכבר אין לי שם מקום וזה קשור כבר לחוסר האמון המוחלט שיש לי בו...
אבל אז.... אולי בגלל היום הקשה שהיה לי בכלל (ענייני ילדים וגרוש) התחלתי להזיל דמעות.... איזו עליבות!!!
הוא ניסה לגעת / לנחם והרחקתי אותו.
הוא שאל למה אני מרחיקה אותו ואמרתי כי אני לא רוצה.
"מה את לא רוצה"?
אני פשוט לא רוצה!
ואז אמרתי לו שאני צריכה כבר ללכת וכדאי שהוא ייצא - וזהו - הוא הלך.
כמה תסכול... אבל גם זה יעבור....