ארמונות בחול

ארמונות בחול

התצלום בן עשר השנים נישא ברוח הקלה, התעופף במסלול לולייני לאורך החוף ולבסוף נחת בקרבת המים. בקרוב תעלה הגאות, וכפי שלקחה אליה את ארמונות החול שבנו ילדים, כך תיקח אליה גם אותו. תרכך את הנייר, תמרח את הדיו, תפזר אותו בין גליה עד שלא ישאר ממנה דבר.
הנערה היושבת על החוף במרחק מה ממנה אינה מודאגת מכך. היא יודעת שזה לא יקרה. לא היום, בכל אופן. ידיה נוברות בחול הרך והזהוב, יוצרות בו תבניות. אצבעותיה חורטות סימנים החול הרטוב – אותיות יווניות. ואף שהיא מכירה את השפה, היא אינה מוצאת בהן שום הגיון. לא מילים, לא דפוס – רק ג'יבריש. תלמי חול נטולי משמעות. הרוח הקלה המנשבת מן הים פורעת את שיערה, שקרני השמש האחרונות צובעות זהב, אבל היא אינה מבחינה.

היא עושה כמיטב יכולתה שלא להביט אל המקום שבו נחתה התמונה הישנה, קבורה למחצה בחול רך ודק-גרגירים. עיניה, אפורות כפלדה, עייפות, עצובות-מהוהרות, מוסיפות לנדוד לכיוון אף מאמציה. היא נושכת את שפתיה בזעף, ומנסה להתמקד בתבניות החול, לחבר את הסמלים האקראיים שכתבה לכדי מילים. לבסוף היא נכנעת, וקמה בתנועה קלילה. מטר של חול צונח ממכנסי הג'ינס המהוהים שלה ומחולצתה הכתומה.

היא פוסעת אל המקום שבו נחתה פיסת הנייר הקטנה, רומסת בהליכתה את הגבעות והתבניות שיצרה. בתנועה איטית ועדינה מאוד, היא מרימה את התצלום ומנקה ממנו את החול. מתחת ללכלוך מתגלות פניו של נער בהיר שיער כבן ארבע-עשרה, מחייך חיוך רחב בפנים נטולות צלקת. עיניו הנוצצות מופנות אל ילדה קטנה, גרסתה הצעירה של הנערה, העומדת לצידו ומביטה בו בהערצה. שתי אצבעות מלוכלכות מעט מסתירות את קצה התמונה, כאילו רצתה הצלמת להוסיף גם את נוכחותה שלה אל התמונה ולהזכיר שלא רק הם שם. הנערה שעל החוף משירה מבט את תוך החלון הזה מן העבר לרגע ארוך, ואז פונה לקפל את הנייר ולהשיב אותו אל כיסה, משם נשלף זמן קצר לפני כן. קול תנועה חרישי מאחוריה גורם לה להסתובב בהפתעה.

מאחוריה עומד נער כהה שיער, עטוי בחולצה כתומה כשלה ועיניו הירוקות בוחנות אותה בהירהור. איך לא שמעה אותו מתקרב? היא נוזפת בעצמה. עליה להיות עירנית יותר.

פרסי מביט בתמונה שבידה.

"כל יום," הוא אומר, "אני רואה אותך באה לכאן ומשליכה את זה אל המים, ובכל יום מחדש את לוקחת אותה בחזרה אליך לפני שהגאות מספיקה לעלות."

אנבת' מושכת בכתפיה בעייפות, נטולת רצון להתווכח. "אני מניחה שאני מתאמנת."

"מתאמנת לקראת מה?"

"לקראת היום שבו אהיה מוכנה להרפות."

פרסי לקח את התמונה הדהויה ובחן אותה בסקרנות מהורהרת. "זו תמונה נחמדה." אמר. "מתי תאליה צלמה אותה?"

"רק כמה שבועות אחרי שהצטרפתי אליהם." ענתה אנבת' בשקט. ההרגשה של אותם ימים עולה בזכרונה – התלהבות וזהירות וחוסר אמון, כאילו התקשתה להשתכנע שיש אנשים כמוה בעולם ושהם רוצים שתהיה חלק. "אני זוכרת את היום הזה – בדיוק נלחמנו בחזיר הבר מארימנתוס."

"סליחה, אמרת הרגע שנלחמתם בחזיר ממנטוס?"

אנבת' מגלגלת עיניים ומחייכת בעל כורחה. "ארימנתוס, מוח אצה. זה אזור ביוון."

"הממפ." פרסי מושך בכתפיו, ונדמה לאבד עניין. הוא מעיף מבט בתלולית החול החרבה שנוצרה מהתבניות ההרוסות שציירה. הוא כורע על ברכיו ובוחן אותה בסקרנות. "בנית ארמון חול?"

אנבת' מתיישבת לצידו ומעבירה את ידה על הקרקע, יוצרת תעלה רדודה. "אף פעם לא אהבתי לבנות כאלה." היא אומרת, כמהרהרת לראשונה בנושא. עולה בדעתה שאולי זה משום שהם היו כל כך לא יציבים, בשונה מהמבנים שרצתה ליצור – כמו המשפחה והחיים שבנתה לה אנבת' בת השבע, שבריריים ומיועדים להיסחף עם בוא הגאות.

פרסי צוחק. "אני בניתי המון." הוא אומר. "את יודעת, פעם אחת כשביקרתי בחוף הים ניסיתי לעצור את הגאות, רק כדי לראות אם אני יכול. למנוע ממנה למוטט את הארמונות שילדים שהיו שם קודם השאירו – אפילו שהם עצמם כבר הלכו. זה נראה לי קצת עצוב."

"ו...? הצלחת?"

"לא." הוא מושך בכתפיו. "אני מניח שיש דברים שאף אחד לא יכול או אמור לעצור."

הוא צדק. ילדים בנו את טירות החול שלהם על קו המים – יצרו סדר מתוך ישימון החול הזהוב – ואז הותירו את יצירותיהם לההרס על החוף. שום כוח בעולם – אף לא כוחם של האלים – לא יכול היה למנוע מהגאות לעלות. כל שהיה ביכולתה לעשות היה להעיף מבט לאחור ולעזוב, להניח את הארמונות שבנתה פעם לגורלם. בפעם הבאה, ידעה, תבנה את ארמונה רחוק יותר מקו המים. פעם בנתה לה טירות מחול, ולא היה ביכולתה למנוע מגאות הזמן לאכל אותן ולפורר אותם עד דק. אבל אנבת' כבל לא בת שבע. היא האדריכלית של האולימפוס, והיא תבנה לעצמה משהו חזק ויציב, משהו מרהיב – משהו שיחזיק אלף שנה, כפי שאמרה לו פעם.

היא פותחת את ידה באיטיות, אצבע אחר אצבע, עד שכף היד פרושה ואין דבר שיחבר אליה את הזיכרון. לפני שהיא מספיקה לחשוב שוב, להתחרט, הרוח חוטפת ממנה את פיסת הנייר ונושאת אותה איתה, אל בין גבעות החול ולכיוון הגלים. יש לה רק רגע אחד לתת בתמונה מבט חטוף, אחרון.

היא יודעת שלא תראה אותה שוב.

פרסי קם, מנער את החול מבגדיו ומושיט יד לסייע לה לקום. "את באה?" הוא שואל. "אנחנו נפספס את המדורה, ואני חושש שבני אפולו יתחילו להמציא שירים על גבורתנו אם לא נעצור אותם."

היא לוקחת את ידו, והם פוסעים משם ביחד, זה לצד זה. הרחק מהחוף הקר והשומם, שצללים מותחים את זרועותיהם סביבו. אל מעבר לגבעה, אל המקום שבו אור המדורה החל כבר להבהב וקולותיהם של חברים השרים שירים מטופשים עלו לעברם. הביתה.

מאחוריהם חייך לוק בן הארבע עשרה אל אנבת' הילדה בעוד הגלים עלו, עוטפים את התצלום ולוקחים אותו איתם אל המצולות ואל השכחה.