אז... האמת היא שהפרק הזה מוכן כבר די הרבה זמן... אני פשוט שוכחת לפרסם! העומס כבד מתמיד, כמוני כמו על כולכן. אני מקווה שתאהבו את הפרק :)
הפרק מוקדש לאעאעאעמית :)
פרק 31
אליס הרימה את מבטה במידיות למשמע דבריה של אמילי, וג'ון, שכנראה לא ישן, התרומם מהשמיכה שעליה שכב ובהה באמילי ובתומאס בעיניים פעורות. כנראה שרקס הרגיש תוך כדי שינה שמשהו לא בסדר, כי הוא התעורר כאילו מישהו הניח שוקולד לידו, ואליס לחשה לו למה כולם המומים כל כך. אמילי לא טרחה להסביר להם, זה גם ככה יגיע לכך בהמשך, אלא רק הסתכלה על תומאס.
"תומאס, אתה חייב להסביר לי." היא דרשה, "למה נולדת מחוץ לאימפריה? איך זה ייתכן שאבא שלך הוא לא הפורטיס ואף אחד לא יודע על זה שהוא אמור להיות? למה הגלו אותו?"
תומאס לא ענה לה, אלא רק השחיל את אצבעותיו לשערו ונאנח בתסכול. "אני לא יודע..." הוא ענה לבסוף, ובהה בה בעיניים גדולות ועצובות, "שיקרו לי! אני לא ידעתי שאבא שלי אמור להיות הפורטיס!"
"זה מסביר כמה דברים." אמר ג'ון בנימה ידענית. "כמו למה תומאס כזה חזק, ולמה נד בעצם הצליח לנצח את מרקוס."
הארבעה בהו בו במבט מבולבל, וג'ון הוסיף: "אני מניח שאין טעם לקרוא לו הפורטיס יותר, לא?"
אמילי הנהנה, ופנתה אל תומאס כשאמרה, "זה לא בדיוק מסביר למה תומאס כזה חזק. אם נד היה אמור להיות הפורטיס, אז מרקוס היה אמור לדעת את זה, ומשום מה הוא עדיין רצה לדעת למה תומאס כזה חזק."
"רגע רגע!" קראה אליס. "אני עדיין מבולבלת. תומאס אמור להיות הפורטיס?" היא שאלה בתדהמה. תומאס הנהן. "לפי הספר הזה, אני הבן הבכור של הבן הבכור של הורוס קלארק, הפורטיס הכי חזק שהיה ידוע... אי פעם!" הוא קרא. "אז כן, אם אבא שלי היה הפורטיס, אז אני הייתי אמור לרשת אותו, ולהיות הפורטיס."
שרר שקט לכמה שניות בזמן שכל אחד מהחמישה חשב על הנושא מנקודת מבטו. היה ברור לאמילי שכעת היא לא תוכל להירדם, אבל לעומתה רקס נרדם אוטומטית וג'ון הסכים להחליף את אליס, אז היא פרשה לישון בעצמה. אחרי זמן מה, כשג'ון ראה שאמילי ערה, הוא ביקש ממנה להחליף אותו ולאחר שהיא הסכימה הוא נרדם בעצמו.
תומאס עדיין ישב ליד אמילי, ספר הטלפטים עדיין פתוח על רגליו המשולבות כשהוא מניח את אצבעו על המסגרת הזהובה שמסגרה את שם אביו. אמילי, שישבה לצידו, הניחה את ידה סביבו ואמרה לו, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר... אנחנו נמצא את אבא שלך ואנחנו נמצא את אמא שלך, כולם יהיו בריאים ושלמים וללא ספק יסבירו את עצמם." היא חייכה, ותומאס חייך אליה בחזרה והניח את ידו סביבה. אחרי כמה רגעים שבהם אמילי לא ידעה אם הוא הולך להגיד משהו או לא, הוא הוסיף, "מה הייתי עושה בלעדייך?"
"כנראה היית עדיין באקדמיה, מנקה את מלחמות האוכל בקפיטריה ומציק לכולם." היא חייכה. לפתע, חיוכה דעך כשהיא שאלה: "תומאס, מוקדם יותר, כשראינו את טיילר..." היא הישירה מבט אליו, אולם חזרה לבהות באצבעותיה כשגילתה שפרצופיהם קרובים מידי, "כלומר, כשראינו אותה בפעם הראשונה, רק אני ואתה, הסמקת כאילו אתם עדיין יחד, אבל היום, כשהאלפים נלחמו בטלפטים, נראית... אחרת איכשהוא."
"את שואלת למה?" הוא שאל בחיוכו הזחוח והרגיל. היא לא ענתה, אבל הוא הבין שכן כי הוא המשיך: "אני מניח... אני מניח שאני כבר לא מרגיש אליה כמו שהרגשתי פעם, כאילו משהו השתנה."
אמילי נשמה בחדות כשהיא נזכרה במה שאליס אמרה לה, שכאשר טלפטים מתאהבים ב"אחת" או ב"אחד", הם שוכחים כל רגשות שהיו להם כלפי מישהו אחר. שום מחשבה נוספת לא עלתה בראשה ברגע שתומאס הרים את ידו והעביר את שערה אל מאחורי אוזנה במגע עדין של אצבעו. מוחה של אמילי כמו נאטם ולא קיבל את מנת החמצן הדרושה לו למחשבה צלולה, והיא נשמה נשימה שנדמתה לה ככבדה מידי. הוא הניח לאצבעותיו לגלוש במורד מסגרת פניה, עד שהגיעו אל סנטרה. לאט לאט הוא סובב את פניה לכיוונו, מקרב אותן אל פניו. היא ראתה שעיניו התכולות נוצצות ומביטות בה במבט נבוך ונחוש, כאילו תומאס נחוש שלא להרוס את הרגע הזה, כאילו הוא חיכה לו כבר זמן מה. ידיה טיפסו מבלי משים אל חזהו, ופניהם התקרבו באיטיות -
רשרוש חשוד נשמע מבין השיחים. שניהם קפצו על רגליהם רק בשביל לראות טלפט שמרחיף מעל ידו שלושה מכדורי המתכת הקטנים כמו אלה שחוררו את ג'ון.
"אנחנו סנאים!" קראה אמילי בפאניקה. הטלפט הסתכל לצדדים בבלבול, ואמילי שמעה את תומאס מתרומם מאחוריה, מוכן להעיף את הטלפט על עץ או להרים אבן ולהטיח בו. הטלפט משך בכתפיו וקרא אל מישהו מאחוריו: "אלו סתם חבורת סנאים!" הוא מיד סב על עקבותיו ונעלם במהרה בשיחים.
מחשבותיה של אמילי עדיין היו מטושטשות ופניה סמוקות כשהיא העירה את רקס, אליס וג'ון וסימנה להם להיכנס למכונית. תומאס נהג מכיוון שהיה עירני מכולם, וכשהיא ישבה מאחוריו ובהתה בעורף שלו בזמן שהם נסעו משם, היא לא הייתה יכולה לחשוב על מה היה אילו.
אחרי שהתרחקו קצת מכביש הגישה עשוי העפר, תומאס עצר את המכונית.
"אנחנו צריכים למצוא דרך להיכנס לעיר." הוא אמר. "אי אפשר לדחות את זה יותר."
כולם שתקו, רקס עדיין נמנם על כתפה של אליס. רק לאחר כמה רגעים אמילי אמרה: "האמת שעלה לי רעיון. אמורות להיות לך יכולות של פורטיס, ואחת מהיכולות של הפורטיס היא שליטה בטלפטים הנתינים שלו. משהו אומר לי שאם תשדר לכל הסביבה שהמכונית שלנו לא קיימת, הטלפטים יאמינו לך."
"אני לא חושב שאני מספיק חזק בשביל זה." הוא אמר לה. אמילי תהתה איך הוא יכול להתנהג כרגיל אחרי מה שכמעט קרה.
"וגם אני לא מספיק חזקה בשביל זה עכשיו - בגלל זה אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות את זה יחד." היא אמרה, ותומאס הישיר אליה מבט דרך המראה הקדמית, והנהן.
"אליס, את יכולה לנהוג?" שאל תומאס את הנערה הג'ינג'ית. "אנחנו צריכים לנסוע מהר ואני צריך להיות מרוכז רק בזה."
אליס הנהנה מיד, והיא ותומאס יצאו מהמכונית בשביל להחליף מושבים. אליס נהגה ורקס ישב לידה, ג'ון ישב ליד החלון הימני, אמילי באמצע ותומאס משמאלה. אמילי הניחה את ידה על ידו של תומאס, חייכה אליו חיוך, ושאלה, "מוכן?"
הוא חייך אליה חיוך גדול והנהן.
אליס לחצה על דוושת הגז והמכונית נורתה קדימה.
אמילי הרגישה שמוחה הולך להתפוצץ, אבל שום טלפט לא זיהה אותם, אפילו כשאליס דהרה דרך שער העיר שתומאס טרח לפתוח מבלי שאמילי חשבה על כך. היא השתדלה שמחשבותיה לא ינדדו אל המדשאות המוכרות, הרחובות הידועים והמראות שהכירה כל ילדותה, והיא חשה הקלה כשתומאס חיזק את אחיזתו בידה ואמר לה: "אנחנו בטוחים. עכשיו, מה הדרך אל הבית שלך?"
ואמילי כיוונה אותם בהתרגשות. היא ידעה איך להגיע אל הבית שלה מכל מקום בעיר הזאת, אותה היא הכירה כמו את גב כף ידה.
היא לא הייתה יכולה שלא לשים לב לשלטים המדאיגים שציינו שוב ושוב שנשף הסיום שלה הוקדם למחר - כלומר מישהי מחר בערב (או לפי השעה, היום בערב?) תענוד את השרשרת של הרמוניה במחשבה שזה כתר ותקולל לחיים מלאים ביופי ומזל רע.
ככול שביתה של אמילי התקרב היא קיפצה במקומה ברכב ביותר ויותר התרגשות. היא חייכה חיוך גדול יותר כשזיהתה את שכונתה, את הרחוב שלה, והנה הוא - הנה הבית שלה! ברגע שאליס עצרה את המכונית בשביל הגישה, אמילי אמרה לארבעה: "לפני שאציג אתכם בפניה, אני חושבת שאני אכנס קודם ואסביר לה מה קרה, במיוחד בהתחשב בזה... שאתם אלה שחטפו אותי."
אליס, רקס ותומאס חייכו חיוך נבוך, וג'ון הנהן באדישותו הרגילה. אמילי חייכה חיוך רחב, יצאה מן המכונית ופתחה בריצה מאושרת אל דלת הכניסה. היא ידעה שאימה בבית בגלל האור שהיא ראתה שדלוק במטבח, אף על פי שהוילונות היו סגורים והיא לא הייתה יכולה לדעת בוודאות.
לעומת זאת, היא ראתה שהוילונות בסלון לא היו סגורים, ושאמה ישבה שם ובהתה בטלוויזיה הכבויה במבט חלול ועצוב, עיניה נפוחות ואדומות. ליבה נשבר למראה אמה. במשך כמעט שלושה שבועות היא נעדרה מהבית שלה מבלי שלאמא שלה יהיה מושג קלוש מה קרה לה. יכול להיות שהיא ברחה בעצמה, יכול להיות שהיא נחטפה, אבל במשך כמעט שלושה שבועות לאימה היה חוסר מושג איפה היא נמצאת. היא רק חשבה על חוסר האונים שלה, והיא פתחה את הדלת בשקט, ונכנסה פנימה.
"אמא?" היא לחשה כשהתקדמה לכיוון הסלון. האישה הברונטית הזדקפה בחדות, וסובבה את ראשה כשמבט לא מאמין מעטר את פניה. המבט המזועזע התחלף במבט מאושר מאין כמוהו, והיא קפצה מיד ממקומה בשביל לחבק את אמילי.
"אמילי!" היא מעכה אותה בחיבוק, כשאמילי מתקשה לנשום. היא בכתה רק מההקלה על פניה של אימה, ומכך שהיא בכתה כמוה. "אמילי!" היא קראה שוב, ובכתה אל תוך כתפה בהקלה. רק לאחר דקה או שתיים של בכי ויבבות מצד שתיהן, היא שאלה אותה באותו טון מלא פליאה: "איפה היית? לאן נעלמת?"
"חטפו אותי - " אמילי התחילה, אבל אמה קטעה אותה: "חטפו אותך?! מי?! איך נמלטת?!"
"האמת היא שזה יותר מסובך מכך, אמא..." לאמילי לא היה מושג איך היא הולכת להתחיל לספר את הסיפור. "חטפו אותי שלושה נערים, אבל רק בגלל שהכריחו אותם, והם לקחו אותי למקום בשם האקדמיה - "
"האקדמיה?" שאלה האם בבלבול.
"כן, זה מקום מיוחד לקוסמים וכל מיני יצורים מיוחדים, והמנהלים שם חשבו שאני מיוחדת מאוד ובגלל זה ביקשו לחטוף אותי... הצלחתי להמציא דרך לצאת משם בשביל שאני אוכל להגיד לך שאני בסדר, אבל בסוף יצא שהטלפטים רדפו אחרינו והיינו צריכים לברוח מהם, ועכשיו אנחנו בסכנה, אמא, כי הם כאן - "
"הטלפטים כאן?" שאלה אמה. אמילי לא ידעה איך להגיב לדבריה, כי זה ללא ספק לא הייתה השאלה הראשונה שהיא ציפתה שאמה תשאל אותה.
"איך את - " התחילה אמילי לשאול, אבל הדלת נפתחה בחבטה, כשתומאס פרץ פנימה.
"אמילי! היא קרובה, אני מרגיש אותה! אמא שלי נמצאת - "
הוא השתתק, ובהה מזועזע באמילי. לא, הוא לא הסתכל על אמילי - הוא הסתכל על האישה שחיבקה אותה, והוא הסתכל עליה כאילו הוא רואה רוח רפאים. הצבע אזל מפניו במהירות והוא הלך צעד לאחור, ידו נחבטה בשידה הקטנה שעליה אמילי ואמה תמיד מניחות את המפתחות לבית, והוא הפיל את קערת הקרמיקה הקטנה שהייתה עליה והיא נשברה לרסיסים. הוא מעד אחורנית ונתקע במשקוף, ולבסוף נשען עליו, ככול הנראה כדי להחזיק את עצמו.
"תומאס?" שאלה אמילי בבלבול, מתנתקת מהחיבוק של אמה. "הכל בסדר?"
"תומאס...!" אמרה אמה בטון אוהב, ואמילי הישירה את מבטה אל אמה. לא יכול להיות. "מה... איך הגעת... כמה גדלת!" היא בהתה בנער במבט מלא דאגה ואהבה.
מוחה של אמילי היה ריק פרט למחשבה על כך שהיא טיפשה, איך היא לא חיברה את העובדות, עד כמה שהן לא נשמעו קשורות? אמה מגדלת אותה קרוב לעשור, ולוקי אמר שזה משך הזמן שאימו של תומאס מתגוררת בריצ'טאון. אמה הייתה אובססיבית למאכלי ים ולדגים, ואהבה לבקר בים בכל חופש שהיה לה. לשתיהן קראו שרה, איך לעזאזל היא לא חיברה את זה?
אבל במחשבות שתומאס שלח לה על אימו היא ראתה אישה אחרת, והיא הייתה בטוחה שתומאס ראה אישה אחרת כשקרא את שלה, אחרת פיסות הפאזל היו מתחברות.
היא לקחה צעד לאחור מאמה, ושאלה בבלבול: "אמא? מה קורה כאן?"
שרה ניגבה את דמעותיה ואמרה: "זה סוף סוף קורה... הנבואה שלי מגשימה את עצמה... אם אתם פה יחד, זה אומר שמשהו לא טוב עתיד להתרחש."
תומאס עדיין נראה חיוור והוא נשם בכבדות, וכששרה הלכה צעד קדימה לכיוונם, גם אמילי וגם תומאס הלכו צעד אחד לאחור.
"בבקשה, תנו לי להסביר!" היא אמרה בתחינה, מוחה דמעות אושר מעיניה. אמילי ותומאס החליפו מבטים, ושרה ראתה בזה כאות להמשיך.
- - - - - - - - - - - -
מקווה שאהבתם!
גילס D:
נ"ב: ביטוא עצמי ^^'