אני אמנם צעיר יותר משתי הבלוגריות המצוינות האלה, אבל בעיני הדור של היום גם אני כבר נחשב לדינוזאור ולכן גם אני יכול להרשות לעצמי להעלות זכרונות.
לפני שאתחיל בזכרונות ילדותי אני רוצה להעלות זיכרון מלפני פחות מעשר שנים שידגים כמה אני דינוזאור: יום אחד הסעתי את קצין הקישור שלי דאז שעמד בפני שחרור. דברנו על הלימודים שהוא מתכנן לאחר שישתחרר מהצבא ואז הוא אמר לי: "המחשב הומצא ב-1985. נכון?"
לרגע הייתי בהלם ואז הסברתי לו שב-1985 אני כבר למדתי לתואר ראשון במדעי המחשב (אחרי ארבע שנים בהן למדתי מחשבים בתיכון)...
לרגע הייתי בהלם ואז הסברתי לו שב-1985 אני כבר למדתי לתואר ראשון במדעי המחשב (אחרי ארבע שנים בהן למדתי מחשבים בתיכון)...
כמו המיזנטרופית, גם אני זכיתי לחזות בתופעות שהיום הן ברורות מאליהן ונראות חלק אינטגרלי מחיינו.
כשהייתי בן שש בערך קיבלנו טלפון לבית – אחרי שנים רבות בהן חיכינו לתורנו. אני זוכר שכשהייתי בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי המורים היו רושמים בתחילת השנה את כתובות התלמידים ושואלים: "האם יש טלפון בבית?"
היום השאלה הזאת קצת חזרה לאופנה כי אנשים רבים מוותרים על טלפון "בבית" ומסתפקים בטלפון סלולארי.
היום השאלה הזאת קצת חזרה לאופנה כי אנשים רבים מוותרים על טלפון "בבית" ומסתפקים בטלפון סלולארי.
אגב, טלפון סלולארי, אני זוכר שאי שם בשנות השמונים צפינו בסדרה "דאלאס" והתפעלתי מכך שלבובי יואינג יש טלפון במכונית(!) הסתבר לנו אז שבאמריקה זה אפשרי. אפילו לא חלמתי שאחיה בעולם בו טלפון במכונית הוא מובן מאליו.
זה מביא אותי לשני נושאים שונים – הראשון הוא הטלוויזיה: קצת אחרי שקיבלנו טלפון, אבא שלי קנה טלוויזיה. שחור-לבן כמובן, של מץ (שהמשיכה לעבוד למעלה מעשרים שנה!).
בטלוויזיה היה ערוץ אחד עם שעות שידור מחולקות למגזרים: בשעות הבוקר ואחה"צ תכניות הטלוויזיה הלימודית, בשעות הערב המוקדמות הטלוויזיה בערבית ובשעות הערב היותר מאוחרות תכניות ל"מבוגרים" בעברית (כלומר, בעיקר באנגלית עם תרגום לעברית).
כל סדרה או סרט ששודרו בטלוויזיה זכו לרייטינג של 90-100%... חבל שאף אחד לא ידע אז מהו רייטינג.
הנושא השני הוא הטלפון הסלולארי – אני קופץ פה עשרים שנה קדימה לראשית שנות התשעים עם הקמתה של חברת פלאפון. הייתי אז בשרות סדיר ועבדו אתנו כמה אזרחים שקיבלו מהחברה שלהם טלפון נייד (אחד לחמישה אנשים) כדי שיוכלו להתקשר מהבסיס למספרים אזרחיים ללא בעיה. הטלפון היה בגודל של ספר גדול ובא במזוודה לא מאוד קטנה... זה היה ממש פלא(פון).
כמו המיזנטרופית, גם אני קיבלתי את השעון הראשון שלי כמתנה לבר-מצווה. זה היה שעון "זהב" (מפלסטיק וקצת מתכת בצבע זהב) , אנלוגי שהפסיק לעבוד יחסית מהר.
קנאתי בילדם שקיבלו שעון דיגיטאלי לבר מצווה. התצוגה של השעונים האלה הייתה חשוכה באופן קבוע כדי לחסוך בסוללה. כשרצו לדעת מה השעה היו לוחצים על כפתור שהיה מדליק לרגע את תצוגת השעה בתאורת לדים אדומה.
באופן מפתיע אני זוכר עוד את החלבן – כשהייתי ממש קטן (בגיל הגן) עוד היו מחלקים חלב השכם בבוקר לפתח הדלת.
אז הגיעה מהפיכת החלב המקורית: הומצאה שקית החלב והתחילו למכור חלב בחנויות המכולת (ומעט הסופרמרקטים) כאילו הוא מוצר מזון לכל דבר. זה היה מאוד מוזר.
ואם כבר חלב – בשנים הראשונות לילדותי, הדבר הקרוב ביותר ל"מעדני החלב" של ימינו היה "פריגורט" – יוגורט חמצמץ עם תוספת סוכר, תמציות טעם וצבעים (צבעי מאכל כנראה). כאלה הייתי אוכל אצל סבתי.
מתישהו בשנות השבעים הומצא הדני. אמא שלי קנתה כאלה מתוך סקרנות ואחרי שאכלנו אחד היא קבעה שזהו בעצם פודינג שוקולד ואם נרצה שוב היא תכין לנו פודינג.
המשקה הממותק הפופולארי ביותר בשנות ילדותי היה סירופ "בטעם פטל" (כלומר, בטעם מתוק ובצבע אדום). גם כזה שתינו רק אצל סבתא.
משקאות תוססים ומיצים היו נמכרים בבקבוקי זכוכית של ליטר אחד. על בקבוקי פלסטיק אף אחד לא חלם.
כשהייתי בכיתה י' קניתי מחבר, כיד שניה, את המחשב הראשון שלי. זה היה Sinclair ZX81 שבמקור היה לו זיכרון של 1K (קילובייט אחד), אבל אני קניתי אותו עם הרחבת זיכרון ל-16K.
המחשב התחבר לטלוויזיה בתור מסך ולרשמקול (טייפ) בתור אמצעי אחסון.
כשהיינו טוענים תכנית מקלטת למחשב היינו רואים על מסך הטלוויזיה כל מיני צורות גלים מעניינים (בשחור לבן כמובן) ושומעים קולות אלקטרוניים שמזכירים קצת קולות פקס.
(פעם ראשונה ששלחתי פקס הייתה ב-1995. הפקסים אז הגיעו על ניירות כימיים והיו נמחקים לחלוטין תוך כמה ימים אבל עדיין זה היה נראה לי פלא לא פחות קטן מהפלא-פון).
יש לי עוד זכרונות מוזרים ומפתיעים אבל כתבתי מספיק לטעמי. אזכיר רק שתי חוויות שנחשבו אקזוטיות בילדותי והן יום-יומיות לילדיי: נסיעה במעלית ונסיעה במכונית פרטית.
הילדים שלי בגיל צעיר יותר דווקא התרגשו מנסיעה באוטובוס.
תודה למיזנטרופית וליונה על ההשראה לרשומה.
והרשומה המומלצת היא – שייט בים התיכון 19: רומא, איטליה- חלק חמישי: הפנתאון - בבלוג של בשבילים