הדואר לא בא היום

הדואר לא בא היום

והאוטו כבר לא אדום

ולא נתן לי

מכתב קטן

מכתב עם בול

משהו רע עובר על הדואר לאחרונה בירושלים. והמשהו הרע הזה עובר גם עלינו הציבור. לאט לאט ובאין רואה משנה הדואר את אופי שירותיו. והכל לכאורה לטובתנו. האמנם? 

יאמר כבר על ההתחלה, שאת המציאות הדואר לא המציא. הוא פשוט גילה אותה יום אחד, באיחור קל, עומדת לפתחו. והמציאות היא שיש ירידה בשימוש בחלק משירותיו. עם האינטרנט, והמהנשמע, מי שולח היום מכתב עם בול? גורמים רישמיים כמו הצבא, וגופים מוסדיים כמו בנקים וקופות גמל, ואזרחים ששולחים הזמנות לאירועים כמו חתונה ובר מצווה. פה ושם יש גם כל מיני "משוגעים לדבר" שעדיין שולחים שנים טובות בדואר. 

עוד תופעה שהדואר הצליח להבחין בה היא שכמות החבילות המגיעות מחו"ל לתושבי ישראל עלתה פלאים, עכשיו שכל אחד יכול בקלות הקלקה לרכוש מסין הונג קונג וגם יוון, משרוך נעל ועד מושבים לרכב. וכך גם כמות החבילות הנשלחות לחו"ל. העולם נהפך לכפר גלובלי, והדואר במקום לסחוב מכתבים עם בול צריך עכשין להכפיל ואף לשלש את יעילותו בטיפול בחבילות, שכידוע צריכות טיפול רגיש.

ועוד מציאות היא שהדואר לא כל כך מתפקד כמו שצריך כבר כמה שנים. תורי המתנה של שעות, חבילות שמחכות שבועות למשלוח, ופקידים שחייהם נמצאים כל הזמן על סף הסכנה בשל הקהל העצבני, לא מלמדים על שירות יעיל. 

חשבו בדואר כיצד להתייעל, וכמובן שהדבר הראשון שעלה בדעתם היה להעלות את התעריפים של משלוח החבילות. אם כולם שולחים חבילות למה לא בתור התייעלות נדרוש יותר כסף על השירות? ישבה ועדה וקבעה מחירים חדשים וכללים של גודל ומשקל לחבילה שצריך תואר בגאומטריה כדי לדעת כיצד לארוז אותה כך שמשלוחה לא יצריך לקיחת משכנתא אלא רק הלוואה קצרת מועד. שירות שהיה פעם זמין ונח, ושווה לכל כיס נהפך לשירות יקר, כאילו מדובר בשירות שליחויות בין לאומי שמתפקד ברמה הגבוהה ביותר.

רק שבדואר כנראה שכחו שכדי לקחת מחיר פרימיום צריך לתת שירות פרימיום, ובמסגרת ההתייעלות והמעבר לשירות פרימיום החליטו בדואר על קיצוץ "קל" בשירות:  כינס הדואר מספר סניפים לסניף אחד גדול, וגם סגר כמה סניפים בכמה שכונות, לכאורה כנגד הגדלת שעת הפעילות, וכמות הפקידים המטפלים. בפועל כשאתה כבר מגיע לאיזה סניף קיים לאחר צעידה ארוכה בשמש או נסיעה בשני אוטובוסים, עדיין תחכה שעות בתור לביצוע פעולה בסניף, הוספת שעות הפעילות היא מינורית, והיחס בין כמות הפקידים לכמות הנדרשים לשירות נשאר זהה כמו לפני המהלך המבריק.

לשמחתנו הצעד הבא של הדואר התגלה כעוד יותר מבריק: מה יותר טוב מאשר להפסיק לתת שירות שאיננו מכניס יותר כמו עבר - העברת מכתבים לנמענים. תחילה קיצצו באזורים שלמים את ימי חלוקת הדואר. מכל יום ירדו לפעם ביומיים, ומשם לפעם בשבוע, ועוד היד נטויה. מספרים שבחלקים מירושלים נצפו דמי הדואר השכונתיים כשהם מחכים על גדר אבן בטבע לחלוקה עצמית של התושבים. שכונות שלמות נותרו ללא חלוקת דואר ראויה. שכחו שם בדואר שאת המכתבים הכי חשובים עדיין שולחים לנו הביתה. אז מה יקרה אם האזרח לא יקבל לידיו את העיקולים, ההתראות על סגירת החשמל, הזימון לצבא, והודעות על בעיות בחשבון הבנק שלו? מה, באמת צריך לשלם חשבונות בזמן?.  

ואז הגיע המהלך המבריק הבא: עובדי הדואר סתמו את רוב תיבות הדואר האדומות שפזורות בעיר (שכידוע מונה כ 600,000 אלף תושבים) בקצף צהוב שדומה להפרשות גוף. רוצה האזרח יתכבד להגיע לסניף הדואר הקרוב, יחכה שעה שעתיים בתור, וישלח את המכתב עם הבול. גם אם אין בשכונה שלו בכלל סניף דואר. 

בקיצור, לא שירות פרימיום, ולעיתים לא שירות בכלל. אבל בדואר לא  מתרגשים. שהרי המוסדיים בכלל לא מחכים בתור. יש להם מכונת ביול אצלהם בחברה. והמשרדים הגדולים לא עומדים בתור יש להם תור לעיסקיים. והאזרח? הוא רק אזרח.  ואם לא קיבל מכתב חשוב? לא נורא, שהרי תמיד נטל ההוכחה עליו, שהמכתב באמת לא הגיע.

אני רק לא מבינה למה שירות הדואר עדיין חושב שמישהו באמת יקנה אצלהם בולים אישיים, חותמות מיוחדות, ושאר טובין, שנועדו לשמח לבב אנוש, תוך שימוש בשירותי הדואר, אם אי אפשר מלכתחילה לעשות שימוש בהם.