Image may be NSFW.
Clik here to view.
חוף הסלע בבת ים
הנושא החם העלה בי זיכרונות ישנים ומתוקים :-)
האטרקציה העיקרית בחופש הגדול הייתה נסיעה לים. קמים מוקדם בבוקר. אימא מכניסה לסל הפלסטיק הכחול הגדול כריכים, פירות ושתיה. יוצאים לנקודת האיסוף הסמוכה לבית. שם כבר מחכים עוד ילדים עם אימהותיהם ומתפתחת שיחת שכנים.
כשמגיעה המשאית של יהודה כולם עולים עליה. האימהות מתיישבות על שני הספסלים והקטנים נדחקים ביניהן. הגדולים יותר מתיישבים על רצפת המשאית.
נוסעים לחוף הסלע בבת ים. כאשר מתקרבים ליעד כל הילדים מביטים במתח החוצה. כל אחד רוצה להיות הראשון שיצעק "הנה הים!" הציפייה המתוחה מסתיימת עם קריאת חד העין התורן. עוד מספר דקות ואנחנו קופצים מן המשאית מסתכלים לראות את צבע הדגל שעל סוכת המציל ומתחילים ללכת על החול שעדיין לא התחמם אל עבר כיסאות הנוח המוצבים על החוף.
אימא מתיישבת על הכיסא ופורשת על החול מגבת עבורי. מהסל היא שולפת את שפופרת ה"וולוטה" ומורחת היטב את פני, גבי וזרועותיי. "עוד לא למים" היא מצווה "חכי שהוולוטה תיספג". אני משרבטת ברגלי היחפות מעגלים על החול הרטוב ומחכה מספר דקות בחוסר סבלנות.
בכניסה למים מכה בי קרירותם. הילדים עושים צעד וצורחים, עוד צעד וצורחים, כך עד שהגוף כולו כבר בתוך המים ומתחילים לשחות. האמיצים מתקדמים עד הסלע הבולט, מקום שכדי להגיע אליו צריך לשחות כברת דרך די גדולה בלי אפשרות לעמוד ולנוח. אלו שמגיעים עומדים על הסלעים הקטנים ומנופפים לחבריהם בתחושת ניצחון.
כשיוצאים מהמים אימא מיד עוטפת אותי במגבת ודוחפת לידי כריך. אומרים שהים עושה תיאבון ואני הייתי ילדה מאוד רזה. אחרי הכריך והפרי אני מתיישבת על קו החוף ומתחילה לבנות מגדלים שהגלים הקטנים הורסים אותם שוב ושוב. אני אוהבת את תחושת החול הרטוב בין האצבעות. אני אוהבת לחפור בור קטן, להכניס אליו את כפות הרגליים ולחכות שיתמלא במים. יכולה לשבת דקות ארוכות לבדי ולשחק בחול ובמים ולשכוח את כל מה שמסביב.
לפתע נשמעות צעקותיו של מוכר השלגונים "ארטיק קרטיב, לימון, שוקולד בננה!" הוא מכריז במנגינה המוכרת. נעמד ומוריד את הארגז שעל כתפו מחכה לילדים שיבואו לקנות.
אימא כבר מכינה את המטבעות עבורי. בדרך כלל אני בוחרת בארטיק השוקולד האולטימטיבי. אימא אף פעם לא קונה לעצמה אחד. היא מוציאה מהתיק בננה או תפוח ונוגסת ביסים קטנים.
האיש של הכיסאות הלבוש בבגדים ארוכים ולראשו כובע רחב שוליים עובר ואוסף את המגיע לו עבור כיסא הנוח. מה הם עושים בחורף אני תוהה גם לגבי מוכר השלגונים.
אחרי שאני מסיימת ללקק את השוקולד אני נכנסת שוב למים. לפעמים נפתחת מלחמת השפרצות בינינו הילדים. אני אוהבת את תחושת הסכנה כשגל גדול מתקרב, את הקפיצה שלי ברגע האחרון כדי לרכב עליו. בדרך כלל אני משתדלת להיות במקום שבו עדיין לא מתחילים הגלים אבל לא תמיד זה אפשרי. כשיש דגל שחור או אדום אימא מרשה לי להיכנס רק סמוך מאוד לקו החוף.
כשמתקרבת שעת הגעתו של יהודה והמשאית מתחילות האימהות לזרז אותנו לצאת ולהתנגב. "לא לדרוך על זפת" הן מתרות בנו. החול כבר לוהט ואני מדלגת עליו במהירות. במשאית שקט, כולם כבר עייפים. חלק מן הקטנים נרדמים ומדי פעם פוקחים עין כשהמשאית קופצת ומטלטלת על כביש גרוע.
אני כבר מחכה לכוס מיץ העגבניות הקר שסבתא מכינה לי תמיד בשובנו מן הים. עוד לפני המקלחת היא מגישה לי אותה בשמחה על כמות הוויטמינים הגדולה שאני מערה לקרבי.
עייפה ושבעה מארוחת הצהרים אני נרדמת לשנת צהרים מתוקה.
