לפעמים דברים מצטלבים בדרך מקרה (או שלא במקרה, מי יודע). אחד הדברים שהצטלבו לי מזמן היה שאוכל צריך להכין באהבה. האמת היא שהמשפט המקורי ששמעתי היה שסנדביץ' צריך להכין באהבה. אבל זה נכון לכל אוכל. ואיך כל זה התחיל? מזה ![]()
שרק אני הייתי מכין סנדביצ'ים לבנות לבית הספר. אמא שלהן לא נגעה בזה כמו שלא נגעה בהרבה דברים והיא משלמת היום את המחיר (ולא אכנס לפרטים. לא רוצה להשמיץ).
שרק אני הייתי מכין סנדביצ'ים לבנות לבית הספר. אמא שלהן לא נגעה בזה כמו שלא נגעה בהרבה דברים והיא משלמת היום את המחיר (ולא אכנס לפרטים. לא רוצה להשמיץ).למי שלא יודע, הילדים בביה"ס משווים סנדביצ'ים, לפעמים מחליפים ביניהם. גם מורים לפעמים שמים לב. כיון שהתנגדתי שכל יום יהיה סנדביץ עם שוקולד, היה לי הסכם עם הבנות. סנדביץ' שוקולד רק פעמים בשבוע ואפשר עוד פעם גם סנדביץ' מתוק אחר (חלבה וכד'). יכול להיות גם יותר אבל רק אם זה יום ארוך (יום של שני סנדביצ'ים) או יום עם מבחן. בשאר ימי השבוע נתאם תפריט. כל ערב נהגתי לשאול מה להכין מחר בבוקר. אביא לדוגמא את הקטנה שלי (שהיום בת 25). פעם בשבוע – רצתה גבינה צהובה בלי תוספות. פעם אחת, ביום כזה, המורה שאלה "מה זה? היום סנדביץ' לא מושקע"? ללמדכם שלבנות שלי יצא שם שאבא שלהן מכין להן סנדביצי'ים מושקעים.
פעם אחת, כך סיפרה הקטנה, שאלו אותה חברים מה אבא שם לה היום בסנדביץ'. ענתה: "חסה, טונה, תירס ואהבה". בחיי שכך ענתה. זה היה אחד הסנדביצ'ים שאהבה.
שבוע אחר-כך שמעתי תכנית ברדיו 103 עם גבי גזית. בכל יום היה מארח מישהו לכמה דקות בנושא מסוים – כל יום של השבוע באותו נושא. ימי חמישי (אם אני זוכר נכון) היה בענייני אוכל. יום אחד ארח מישהי שדיברה על הכנת סנדביצ'ים לילדים לבית הספר. אמרה מה שאמרה והוסיפה "... והכי חשוב להכין לילדים את הסנדביץ' באהבה". לכמה מהמאזינים זה בטח נשמע מוזר. כי מה כבר שונה טעם של סנדביץ מטעם של סנדביץ שיש בו אהבה? לאהבה יש טעם? האם מידת החשק והאהבה בהכנת הסנדביץ' משפיעה על טעמו? כנראה שכך. כששמעתי את הדברים התחלתי לצחוק ונזכרתי במה שאמרה לי הילדה.
מתברר שמשום מה ילדים מרגישים אם עשו להם את הסנדביץ' באהבה. לא צוחק. בכלל, ילדים מרגישים, יודעים ומבינים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. כמה שתמיד ידעתי את זה ושיננתי את זה לעצמי, בכל זאת הרבה פעמים הבנות הצליחו להפתיע אותי עם מה שידעו והבינו או הרגישו. אפילו היום כשהן כבר בוגרות ואני יודע עם מי יש לי עסק, הן מצליחות להפתיע אותי לפעמים עם התפיסות והתובנות שלהן. לפעמים קשה להורים להבין שהילדים שלהם כבר לא ילדים. למה? כי הם תמיד ישארו "הילדים שלהם" גם כש"הילדים" האלה יהיו בני ששים.
ולמה אני מעלה את זה היום? כיון שאחת הבנות בבית השבוע, רציתי היום להכין כתוספת לעיקרית, משהו שכבר הרבה זמן לא הכנתי. לביבות. כי מה עושים בדרך כלל מתפוחי אדמה? פירה, צ'יפס, מבושל, מאודה, מטוגן אבל כך או אחרת – זה תפוחי אדמה. הפעם במקום הלביבות הסטנדרטיות מתפוחי אדמה, הלכתי על בטטות (מי שרוצה – מתכון בהמשך). הבת לא התלהבה מזה בהתחלה. לקח לה בדיוק חמש דקות, "להתפייס" עם הלביבות. אכלה ובסוף אמרה "באמת נחמד לפעמים לאכול משהו אחר". ייפי-אי-איי זכיתי במדליית ארד. גם משהו, לא?!
ההרכב ל-8 לביבות (הפרינצסה לא אוהבת לביבות שביקרו במקרר אז לא הכנתי הרבה).
2 בטטות בינוניות, מגוררות בפומפיה – לא בגרירה הגסה (הן לא מפרישות הרבה נוזלים). אפשר במקום זה תפוחי אדמה ואפילו לערבב עם גזר מגורר.
כשמכינים עם תפוחי אדמה הם מפרישים הרבה נוזלים וצריך לסחוט היטב או לשים במסננת כ-10 דקות ולהניח למים לטפטף.
בצל בינוני קצוץ דק.
2 ביצים.
קמח מצה או פרורי לחם (אין מידה. שמים בסוף כמות שהתערובת לא תצא קשה או יבשה מדי. קצת עסיסית).
מלח ופלפל שחור לפי הטעם.
מערבבים הכל היטב (קמח מצה או פרורי לחם שמים בסוף ומערבבים היטב).
מטגנים טיגון חצי עמוק להשחמה מלאה.
גם לי היה טעים מאד.
תהנו.