היי
היום ערב יום השואה
כמו כל שנה , כשמגיעים ליום זה נכנסים לאווירה עצובה,
ביום זה נזכרים עד היכן יכולה להגיע אכזריות האדם.
איך אנשים יכולים להגיע לשפל מדרגה , שבה יוכלו לעשות
זוועות עולם.
השאלה איך הם יכולים לאחר מכן להסתכל על עצמם במראה.
איזה צידוק מעוות מוצאים למעשיהם?
והאם באמת הם לא הרגישו שמגיע להם עונש על מעשיהם?
האם קטילת אדם אחר מבוגר בגיל סבא שלהם, או סבתא שלהם.
או אישה או נערה או נער או ילד שלעיתים בגיל ילדם או ילדתם.
או תינוק שרק נולד שנרצח על ידם , לא עושה להם רגשות אשם?
איך ייתכן שלא מגיע לחלומותיהם ולא גורם לסיוטים עבורם?
כיצד הם מצליחים להסתכל על עצמם במראה שמולם?
איך הם העזו להתחבא להסתתר בזהויות בדויות?
ולהמשיך את מעשיהם בהפצת התורה הגזענית אף שידעו ,
למה היא יכולה לגרום ?
איך אדם יכול לעשות מעשים אלה ולא לרצות לרצות את עונשו על מעשיו?
איך מרגיש זכות להמשיך לחיות ולחגוג את חייו,
כאשר בעצם ידיו סיים את חייהם של רבים?
והאם מישהו מהם ניסה להסתכל על מעשיו לאחור ולהגיד שגיתי?
האם האנשים בעולם למדו ממה שקרה?
אם כן כיצד צומחת מתחת לאפם תופעה כמו דעאש ועוד רבות אחרות כמו:
בארצות אפריקה.
ואיך העולם עדיין שותק?
האם גם הוא לא בעצם שותף לדבר עבירה?
האם בעצם לא צריך גם הוא להסתכל על עצמו בסופו של דבר במראה?
לזכר הנספים בשואה , ובאירועים דומים בעולמנו.
אביבה