ישנם סיפורים רבים שסובבים סביב מתקפת הטרור של ה 11 בספטמבר, שקרו לפני 15 שנה.
הבמאי והספור מייקל מור סיפר סיפור שהוא שמע (שאני לא בטוחה האם הוא נכון או לא), שבו זוג חזר מירח הדבש שלו בערב העשירי בספטמבר, והאישה בישלה לבן זוגה ארוחת ערב, למרות שהיא לא ממש היתה טבחית טובה. בתור בן זוג חדש, הוא אכל הכל בתיאבון מדומה, אבל בדרכו לעבודה (במשרד שרק במקרה היה במגדלי התאומים) הוא התחיל לסבול מכאבי בטן איומים. כידוע, בתחנות הרכבת התחתית בניו יורק אין שירותים (ובמעטות שיש בהן כאלו - השמועה אומרת שאתם לא רוצים להתקרב אליהן), כך שהבחור ניסה להחזיק מעמד עד שהוא יגיע לעבודה - אבל תחנה אחת לפני שהוא הגיע לעבודה הוא פשוט לא הצליח. הוא יצא מהרכבת בבושת פנים, הצליח לשכנע נהג מונית לקחת אותו חזרה הביתה כדי להתקלח ולהחליף בגדים (כנראה תמורת סכום כסף לא מבוטל), וכשהבחור יצא מהמקלחת (כנראה כשהוא חושב על איך להסביר לבוס שלו למה הוא מאחר כבר ביום הראשון שלו אחרי החופשה) - הוא פתח את הטלוויזיה כדי לראות קצת חדשות, וראה שהמשרד שלו עולה באש...
ישנם עוד סיפורים כאלו על אנשים שניצלו ברגע האחרון מהאסון - כמו למשל השחיין האולימפי איאן תורפ שהיה במונית בדרכו למגדלים לביקור. כשהוא שם לב לכך שהוא שכח את המצלמה במלון - אז הוא ביקש נהג המונית לחזור למלון ולהמתין לו שם מספר דקות, והאיחור הזה הציל את חייו. במקרה אחר מישהי שבמקרה נתקלה בשחקנית גווינת פאלטרו והתחילה לשוחח איתה, וחייה ניצלו בגלל העיכוב הקצר הזה של כמה דקות. במקרה אחר, שני חברים לעבודה נפגשו לארוחת בוקר, ואחת מהם נתנה לשני עניבה במתנה. הוא הלך לחדר המלון שלו כדי להחליף את העניבה שהוא לבש בזו החדשה, גם במחיר של איחור קל לעבודה - וכך ניצלו חייו (ונותנת המתנה כנראה נהרגה).
אבל רבים אחרים הגיעו לעבודה בזמן בלי להתעכב (ואולי כמה אפילו הקדימו) - ולא הצליחו להנצל. אמנם העובדים בקומות הנמוכות יותר בשני המגדלים הצליחו ברובם להתפנות לפני שהמגדלים קרסו, במיוחד במגדל הדרומי (שבו התנגש המטוס השני - מה שגרם לעובדים רבים להתחיל לרדת לרחוב כשהם ראו שהמגדל השני נפגע). אבל אחרי ההתנגשויות, הירידה מהקומות הגבוהות יותר (קומות שבהן פגעו המטוסים ומעלה) הפכה להיות בלתי אפשרית לחלוטין במגדל הצפוני, ולמרות שבמגדל הדרומי כנראה נשאר גרם מדרגות אחד שבו ניתן היה לרדת גם מהקומות שמעל פגיעת המטוס (ולפי הערך הבא בוויקיפדיה ארבעה אנשים השתמשו בו וניצלו), רבים חששו לרדת או המתינו להצלה מסודרת וכך לא הצליחו לצאת מהמגדל בחיים.
אחד הסיפורים הידועים מהמגדל הצפוני הוא סיפורה של עדנה סינטרון Edna Cintron. מדובר על "מנהלת אדמיניסטרטיבית" (שזה שם יפה למזכירה או לפקידת קבלה), בת 46, שעבדה באחת הקומות שבהן התנגש המטוס במגדל הצפוני. למרבית הפלא, לא כל העובדים שנמצאו בקומות שבהם פגעו שני המטוסים נהרגו, וחלקם התקרבו לאיזור החור בבניין. ההסבר לעובדה שהם יכלו בכלל להתקרב למקום (שרבים ציפו שיהיה מרכז השריפה שהשתוללה לאחר פגיעת המטוסים שם) היתה שדווקא האיזור שבו קרתה הפגיעה הראשונית היה הכי קריר והכי מאוורר, כי המטוסים נכנסו עמוק יותר במבנים לפני שהם התחילו לבעור, והשריפה שאבה דרך החורים האלו אוויר צח כדי להמשיך לבעור כך ששם היה הכי קריר ויחסית ללא עשן. וכך, התמונה בה רואים אישה עומדת ומנפנפת החוצה מבעד לחור שבבניין הפכה להיות אחת התמונות הכי מפורסמות של הטרגדיה. אמנם הדמות מטושטשת כי היא צולמה מרחוק ובאיכות גרועה, אבל לפי התספורת והבגדים בני משפחתה של עדנה סיפרו שנראה שזו היא שעומדת שם.
עדנה לא שרדה. לא ברור האם היא קפצה למותה, או שהיא נהרגה כשהבניין התמוטט, שעה ו 42 דקות לאחר שהמטוס פגע בו. אבל שעותיה האחרונות העלו לא מעט שאלות מוסריות וארגוניות שכרוכות היו בפיגוע והשלכותיו.
אחת השאלות הקשות שמטרידות רבים עד היום הוא נושא האנשים שבחרו לקפוץ מהבניינים. רבים ראו בהם גיבורים בכך שהם בחרו באופן שבו הם מתו - ולא סתם המתינו למותם כפי שנגזר עליהם על ידי הטרוריסטים (כנראה באופן דומה לאיך שנתפסים המתאבדים במצדה). אחרים, בעיקר כאלו מרקע דתי (ובמיוחד כאלו שקרובי משפחתם היו במגדדלים וייתכן שקפצו) - טענו שמדובר על התאבדות, שמבחינתם אסורה מבחינה מוסרית (ולעיתים התעקשו שהדמויות בתמונות אינן קרובי המשפחה שלהם). אחרים טענו שייתכן מאוד שהקפיצה לא היתה מבחינה - אלא מכך שהחום והעשן בקומות הללו היו קשים מנשוא ולכן אנשים קפצו בלי לחשוב על זה לעומק או אפילו לבחור. אחרים טענו שאנשים רבים נדחפו לעבר החלונות כדי לשאוף אוויר צח (ולא עשן), ורבים מאלו שעמדו בשורות הראשונות נדחפו החוצה בכוח ולכן נפלו.
שאלה אחרת שקשורה לעדנה ולחבריה לקומה היא השאלה כמובן עד כמה ניסו להציל אותם - או עד כמה ניתן היה בכלל להציל אותם. האם ניתן היה לשלוח מסוקם לגגות של המגדלים - או שאולי העשן הכבד מנע מהמסוקים להתקרב? או שייתכן שאי אפשר היה לנחות על הגג של הבניינים - או אפילו לשלוח מהמסוקים סלים לחילוץ בלי לנחות (כפי שמקובל למשל בחילוץ בלב ים)?
אך השאלה הקשה יותר היא לגבי תחושותיהם של האנשים שעמדו בקומות הללו, כולל עדנה עצמה. ישנם צילומי וידאו מטושטשים שאנשים צילמו מלמטה (כשהם עמדו במרחק די גדול מהמגדלים עצמם) שבהם אפשר לראות את עדנה מנפנפת בידיה ומנסה לגרום לאנשים לשים לב לעובדה שהיא שם. סביר להניח שהיא לא ראתה אנשים ספציפיים שאליהם היא ניסתה לאותת, אבל כן חשבה על כך שיש מי שמסתכל או מצלם - ואולי אפילו ישים לב לכך שהיא וחבריה שם, ממתינים לחילוץ. אני מניחה שגם כשהתנאים במגדל הפכו להיות קשים, אותם אנשים לא ויתרו על התקווה להיות מחולצים עד הרגע האחרון, בלי שהם יבינו למה ניסיונות כאלו לא יצאו לפועל.
והתנאים בבניינים אכן היו קשים, גם הרבה לפני שהבניינים עצמם התמוטטו. מכיוון שהטרוריסטים ריסקו מטוסים שרק יצאו משדה התעופה ומסלול הטיסה שלהם היה יחסית ארוך (לפחות חמש או שש שעות טיסה), מיכלי הדלק של המטוסים היו גדושים בכמויות גדולות של דלק - שנשפך בזמן הפיצוץ בבניינים עצמם וגרם לשריפה גדולה וחזקה להשתולל בהם. ואותה שריפה יצרה חום עצום סביבה (ולא רק בתוכה) - עד כדי כך שגם באיזורים שאליהם היא עדיין לא הגיעה בבניינים, החום היה כ"כ כבד עד כדי כך שהרצפות התחילו להמיס את הסוליות של הנעליים של האנשים ששהו בהן, ואפילו גרמו להם לכוויות.
וזו מוביל לאחת השאלות החשובות שעדנה העלתה אצל רבים: עד כמה בעצם הגיוני שאנשים הצליחו לשרוד בבניינים עצמם באיזור שבו פגעו המטוסים, ואם אנשים הצליחו לשרוד בכזו קירבה לאיזור הפגיעה של המטוסים והנזק שהם גרמו (והנזק של השריפות שהם חוללו) - איך זה שהבניינים עצמם התמוטטו כ"כ מהר (המגדל הדרומי תוך פחות משעה, המגד הצפוני תוך שעה ו 40 דקות)? האם פגיעת המטוסים והשריפה היו מספיק חזקים כדי למוטט בניינים שנבנו בצורה שאמורה היתה לעמוד בפגיעת מטוסים ושריפות (שתי סכנות שקיימות בגורדי שחקים, וכבר קרו בעבר)? רבים לא האמינו מלכתחילה לטענה שהבניינים נפגעו בפיגוע, וחשבו שמדובר על קונספירציה של ממשלת ארה"ב או גורמים אחרים, והשתמשו בתמונתה של עדנה בהוכחה לכך שמדובר היה על שקר. רבים מהטיעונים שלהם הוכחו כלא נכונים על ידי מומחים שונים, שמנסים להסביר שוב ושוב מדוע כן היה מדובר על פיגוע.
אמצעי הבטיחות בטיסות תוגברו מאז, וב 15 השנים האחרונות לא היו פיגועי טיסה רציניים, למרות שהיו ניסיונות (כמו למשל הניסיון של מוסלמי קיצוני מבריטניה להצית פצצה שהוא הטמין בנעליו, למרות שהוא לא הצליח בכך לפני שהואא נתפס כי הפתיל נרטב מהזיעה שלו). עבור בני משפחתה ומכריה של עדנה ושל שאר ההרוגים, עבור הניצולים, ועבור כוחות ההצלה שהשתתפו בניסיונות ההצלה - האירוע הוא עדיין חלק משמעותי מהחיים, וכנראה ימשיך להיות כך לשארית חייהם.
