רציתי לכתוב על הנושא החם, רשומה ארוכה, כי יש לי הרבה מה לומר על המרשתת. אבל אז הגיע השרב הגדול, וכל מה שבא לי לכתוב זה:
חם לי!!!
בבוקר במיטה עוד קצת חשוך ויש קור של טרום בוקר. אני חושבת על איך האנונימיות של הרשת מאפשרת לאנשים להוציא מתוכם את כל הרוע שבעולם כי הרי אף אחד לא ידע שזה הם. איך אנשים שנחזים לנורמטייביים מעליבים, מתנהגים בבריונות ואלימות מילולית ומטרידים מינית בלי חשבון. בהחלט יש לי מה לכתוב. רק אקום ואגיע למחשב
שעה אחר כך, כוס קפה, מקלחת, ואני במשרד, וכל מה שאני עושה (מלבד לנסות ולעבוד כמובן) זה להתחמק מלחלות בדלקת ריאות. כל היום אני עסוקה בלהדליק מזגן ולכבות אותו, מדליקים - קר נורא, ירדנה המזכירה שלי לובשת סוודר ואני יוצרת קשר עם גן החיות אולי הם רוצים להעביר אלי את הפינגוינים לנופש. אז מכבים. חם, אני יורדת לגופיה, העיניים מתחילות להזיע לי, גם הרגליים לא מריחות משהו. מדליקים. הפינגווינים מתקשרים לאשר את ההגעה. מכבים - ירדנה שואלת אם אני רוצה כוס מים קרים ואם אני הולכת להעלף. מדליקים - ירדנה לובשת כובע פרווה ומתחילה לשיר ברוסית במבטא כורדי, מכבים - אני מחפשת את המקלחת של הבניין ותהה כמה זמן יקח לי להתייבש בלי מגבת. וזה כידוע מתכונן להצטננות.
אני חוזרת הביתה ומרגישה ש.. כן:
חם לי נורא!!!!
בדרך ברכבת הקלה אני חושבת שאם אני אצליח להחזיק את העיניים פקוחות אני אוכל לכתוב על זה שמנגד יש גם הרבה טוב ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להביא לאור ולתודעת הקהל דברים שפעם היו פשוט מטואטאים מתחת לשטיח. הן מאפשרות לנו לעשות מהפכות צודקות. כי בלי הרשת החברתית לא ברור עם כל אותם אנשי חוק שלא נוהגים כחוק במקרה הטוב, ומתעללים בציבור במקרה יותר שכיח, היו נענשים; בלי הרשת החברתית לא היה מתקיים דיון חברתי על ענישה קלה מידי לאנסים; בלי הרשת החברתית לא היתה מחאת הקוטג'; ומהפכה פמיניסטית
אני מגיעה הביתה. אני מוטשת מהחום. המחשבות של הרכבת הקלה פורחות להן למראה הסדין מול המאוורר. החתולים כולם סרוחים כל אחד בפינה אחרת. הכלבים רבים על מקום מול השירותים - שזו נקודת הבלטות הכי קרה בדירה. אני שוקלת לעשות להם השתלטות מהירה על הפינה. אני גוררת את עצמי למיטה ונרדמת.
אני מתעוררת. המח שלי נשאר ישן. אין כל מחשבה. אני מנערת את הראש ויוצא לי מהאוזן פתק - "אני לא בבית". אני מתיישבת מול המחשב ובוהה בעמוד הריק. כוס מיץ פטל עם קוביית קרח - המח מודיע לי שאוטוטו הוא שוקל לחזור, ואם אפשר גם אבטיח קר זה בכלל יהיה פאנן. אני אוכלת תפוז קר (מה צריך לעשות כל מה שמח אומר מיד? שיחכה קצת). הבנות חוזרות הביתה שמחות ועליזות. המתכונת באזרחות היתה טובה, הפעולה היתה נחמדה, בדיחות, מוזיקה מהחדר שלהן. המח מגלה עניין. הגוף שלי שואל אותי אם ממש הייתי חייבת את הבורקס לארוחת הצהריים בשרב הזה. הפרצוף שלי מרגיש:
חם לי, לא בא לי לעבוד במטבח!!!
אני מודיעה שארוחת דגנים עם חלב זה ארוחת הערב הכי בריאה בעולם. אני מתיישבת ליד המחשב וחושבת האם המרשתת היא לא רק בסה"כ שיקוף ריאלי של מי אנחנו ומה אנחנו חושבים? נכון שלנהוג בנימוס ולפי הסדר יעשה את החיים להרבה יותר טובים, אבל זה לא יהפוך אותנו למה שאנחנו לא. וכמו כל בני האדם כולנו, גם מי שחושב שהוא לא, גזענים, חשקנים, מתעללים, כועסים, ולא תמיד שולטים על הסוגרים. כי כמו שאומר אל פצינו לרוברט דנירו בסרט היט, רעיונות הם כמו החור בתחת. לכולנו יש, וכולנו חושבים ששלנו מריח שושנים ורק של האחרים מריח מחרא.
אז שתו הרבה מים, ותנוחו אם אתם יכולים, כי מחר יהיה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר חם.