את תפקיד היפה כבר ליהקו. את העמוקה והסובלת גם. משבצת המרדנית כבר תפוסה, והחכם כבר שנים רבות לא זז מ"מ. מה נשאר? כן,סבתא בישלה דיסה... אולי את תפקיד ה: "נחה"?
"נוחי, נוחי, מה את מתלהבת..." אהמממ....אז מה עושים במשבצת "הנחה?" אני זוכרת את סבתא שלי העמלה ממלמלת באידיש: "אפילו לבצק נותנים לנוח...ולבני אדם, מה? אסור?"
מעולם לא היתה דוגמא בבית של "מנוחה" חוץ מהאדון בצק שמרים שידע לנוח יפה,מנוחה אמיתית לא היתה לנו. אפילו ה`שלאפשטונדע` הידוע היה שמור לאבא בלבד, הנשים אצלינו במשפחה תמיד היו על הרגליים. כשגמרו הכל, מיד תפסו ספר לידיים או מגזין, וקראו בשקיקה, אספו מילים כחרוזים, ואגרו מידע מיותר או נחוץ, כאבני קריסטל בוהקות.
והראש....אחחחח הראש לא ידע מנוחה לרגע. בראש ובראשונה היה הראש עובד ב`לדאוג`. אח"כ אולי ב`איך לעשות לבד את מה שאתה בעצם יכול לקנות`. אמא נהגה לאפות עוגות ולחמים, להכין גלידות וקרטיבים, להשריש צמחים, לתפור בגדים,ולחפש מציאות בשווקים.לא תמיד היה צריך את ה`מציעס`. אבל היתה זו חוויה של `פאק זה סיסטם` וברוח ימות הצנע זה עלה לדרגת מצווה של ממש.
בתור ילדים לנו נשאר היה, רק לדאוג לחתולים ולכלבים, לשבלולים, לפרחים ולחופש האינסופי. לא נדרש מאיתנו הרבה. אבא הוריד את הזבל אנחנו קנינו חצי לחם שחור ומרגרינה, ורק בימות חג ומועד החלפנו את המרגרינה בחמאה. בחיי שאני מנסה תמיד להמלט מהנוסטלגיה,אבל, אחח...איזה ימים היו אז הימים ... אכלנו לבן או אשל על בסיס יומי, ושמנת עם סוכר ותותים או בננות בעונת התותים והבננות....
דאגה לא היתה מרכיב משמעותי בחיינו, אבל חלומות למכביר היו גם היו. דמיינו איך נחיה כשנהיה גדולים, כלומר, כמו ההורים, אבל בדיוק ההיפך. היה ברור שנהיה יפים ואמיצים, עשירים ומאוהבים, ובארץ להד"ם שלנו לא היה גרגיר של דאגה.
היום...בנסיונות נואשים למלא את משבצת ה`נחה` אני מאלפת את מוחי הקטן שיעשה הפסקות מהדאגה התמידית. ביופידפק אנושי. "נוחי...נוחי...תהני..." אני לוחשת לו לחשים בקול פתייני. הגעתי לשלב השוחד וההבטחות המדומות. "אם היום לא תדאגי...נקנה לך שמלה יפה...אולי נכין לך אחת כזו, את הרי יודעת..לא?" אופס, כבר מזדחלת לה הדאגה בדבר הבד והחוט המתאים ושימון המכונה והעיניים שקצת מזייפות וכך שוב מסתחררת לה הדאגה סביב ראשי.על כלום, מי זימן אותה בכלל? שטיפת מוח יומיומית, "כי מישהו צריך לדאוג לזכויות שלך".
מי היה מאמין...פרחחית שהייתי, איך ומתי נהייתי אמא שלי פלוס אבא שלי וסבתא שלי גם , פירמידה של כולם ביחד. הם רודים במוחי ודורשים ממנו לחשב את העתיד, להזהר בפינות, לחשוד בזרים, לא להאמין לפולטיקאים ולהכין סיבות לדאגה חדשות לבקרים.מה זה ככה? עוד מעט הכל נגמר, לא חראם לבזבז את השארית על דאגות? אופס. זה הולך כבר להגמר? די, די, נוחי.
הבוקר הזה אני עושה סיאנס וירטואלי עם סבא שלי ומזמנת אותו לקרקס המלהטט במוחי. סבא שלי היה ילד נצחי, בז לחומר (מלבד לסיגריות) אהב תנ"ך ובדיחות, חלם חלומות בהקיץ עד יום מותו, ונתן לסבתא שלי לדאוג. ככה, לבד, עצמאית, היא עשתה את זה נפלא לבד...והוא היה כנראה סוג של פמניסט. סבא...קפוץ לביקור, הזז לי רהיטים בראש, צבע את הקיר בטורקיז של פסח, ספר לי `מעיישש` ולמד אותי איך אנשים מפסיקים לדאוג...
