הנה אני, בת 24 בערך, לא כל כך זוכרת מתי זה צולם, אני רק יודעת איפה זה צולם, הלכנו לתערוכת המכוניות אוטומוטור. אני מאוד אוהבת מכוניות, אבל מכוניות מיוחדות, אז שמחתי ללכת לשם, כאן יש לי שיער ארוך מאוד, כמו שאני אמרתי, אני מאוד אוהבת שיער ארוך. אתם בטח שואלים את עצמכם, מה הקשר, אז זהו שיש קשר, אני הרגשתי בגיל 27 גוש בחזה, אם הייתי קובעת באותו הזמן את הבדיקה אצל כירורג השד, כמו כן אם הייתי מתעקשת על בדיקת אולטרה סאונד, אז למעשה הייתי עם אותו השיער היום, כי יכול להיות שהיו מוציאים את הגוש, או מוציאים ביופסיה, יכול להיות שהוא היה רק שפיר, אז הייתי נמצאת במעקב מאז, הייתי הולכת כל חצי שנה לבדיקות אצל כירורג שד ועושה בדיקת אולטרה סאונד. אז כל המצב שאני נמצאת בו כרגע היה נמנע ממני.
משיער ארוך
יכולתי גם להבדק לפני כל טיפולי הפוריות שעשיתי, עברתי שתי הזרעות. בכל אחת מההזרעות האלה, הזרקתי הורמונים לעצמי לגוף. כל פעם שהרופא נתן לי מרשמים, לקחתי אותם, נגשתי לבית המרקחת, שילמתי הון על ההורמונים, ניגשתי לאחיות במוקד, בכל פעם שקיבלתי זריקות חדשות ואחר כך המשכתי לבד בבית. כמו שדאגתי לעצמי לדעת איך להזריק, הייתי צריכה לדאוג לעצמי, לבריאות שלי. גם לאחר שהטיפול פוריות השלישי הצליח, לא נבדקתי. נכנסתי להריון, הייתי באופוריה, שהנה, סוף סוף גם אני בהריון, שמרתי על ההריון הזה מכל משמר, כל בעיה קטנה, ישר למוקד נשים.
לאחר מכן, ילדתי, שמחתי כל כך על ההריון, אני לא אשכח את אותו יום שישי, קמתי כל כך מוקדם, התחילו לי הצירים. נסענו ב-12 בצהריים לבית החולים וטוב שכך, בעודי מתחילה לומר למזכירה בקבלה שכנראה יש לי צירים, לא סיימתי את המשפט ירדו לי המים. בכל אופן, רק למחרת בבוקר ילדתי. עברתי תקלה קטנה, זה עבר ונגמר. חזרנו הבייתה, נרגשים, לא יודעים מה לעשות. צחקתי ואמרתי שלכל דבר בעולם יש ספר הוראות, למה ללהיות הורים אין ממש ספר מוגדר. אני מספרת את כל זה, כי גם לאחר שילדתי לא נבדקתי, למרות שהרופא נשים שלי כל הזמן שאל למה את לא הולכת להבדק אצל כירורג שד. אני שוב זלזלתי.
אבל לא נבדקתי והנה מה שקרה מאז. הכל החל לפני שלוש שנים, ערב ראש השנה, ספטמבר 2011, התחילו לי כאבי תופת, אני מחכה לחג הזה בקוצר רוח, כמו בכל שנה, זה החג האהוב עליי, החג המשפחתי ביותר, קניתי בגדים, הכנתי לבן שלי את הבגדים הכי חגיגיים שלו, התכוננו והתארגנו, רק הכאב הזה, הכאב החג הזה, העיב על כל השמחה. התארגנתי בבכי, אך בכל זאת הלכנו לחגוג את החג אצל אחי עם כל המשפחה שלנו. אני עולה אצלם מדרגה מדרגה, כאשר כל מדרגה מבחינתי זה עוד צעד אל האווברסט, כשעלינו והגענו, נשמתי לרווחה, כי הנה הגעתי אל המנוחה והנחלה, שמחתי. לאחר החג התחלתי במסע, במסע אל עבר הגילוי. בראשית, הלכתי לאורטופד אחד, הבהרתי לו, כואב לי מאוד בגב, ככל הנראה זה פריצת דיסק, כך חשבתי והאמנתי, כי מי חושב שבגיל 30 מדובר בסרטן השד ועוד עם גרורות, אז אמרתי לו, אני צריכה כדורים נגד כאבים. הרופא הזה, מעולם לא שלח אותי לבדיקת סיטי, באתי אליו ככה, הסברתי לו את המצב, הוא האמין לי שמדובר ככל הנראה בפריצת דיסק.
עבר זמן מה, שום דבר לא השתנה, הרופא ההוא לא רק שלא שלח אותי לסיטי, הוא נתן לי כדורים ואמר לי אם זה נמשך, הנה הפניה לפיזיותרפיה. ראיתי מה המצב, הזמנתי תור לרופא אחר. זה הרופא שהציל לי את החיים. עוד באותו היום הוא שלח אותי לסיטי, קבעתי תור, הלכתי להבדק, ואחרי יומיים שלושה אני מקבלת ממנו טלפון, בואי אליי מייד, תעזבי כל מה שאת עושה ובואי מיד. גררתי את עצמי והגעתי לשם עם דודה של בעלי. אני יושבת אצלו, במחשבות, הוא אומר לי, תביני, יש שינויים בעמוד השדרה, לכי הבייתה, תארזי תיק ותסעי לבית החולים, כבר אז הבנתי, זה לא פריצת דיסק, על פריצת דיסק לא מאשפזים. ככה במשך שבועיים בערך, נאלצתי להשאר בבית החולים, כאשר יש לי ילד בן שנה בסך הכל בבית. בהתחלה, התנהגתי רגיל, כאילו אני לא חולה ואני לא בבית החולים, אך לאט לאט, התחלתי להרגיש שכאן לא מדובר בסתם כאב גב, הכעס שלי גבר וגבר, התחלתי לצעוק על הנשים המבוגרות שהיו איתי באותו החדר, הוצאתי את העצבים והכעס של "למה זה קרה לי, זה לא אמיתי אני בחלום" עליהן. צעקתי עליהן, זרקתי חפצים, הפרעתי להן באמצע הלילה, העיקר שיפסיקו לדבר איתי. לאחר מספר ימים, קיבלתי את התשובה ואז החל המסע. המסע שלי לעבר הבריאות.
אני עדיין נמצאת באותו המסע. המסע שהחל ב-25 לאוקטובר 2011, הבן שלי היה אז בסך הכל בן שנה. מתוק שלי, אמא שלך דאגה כל כך, רק רצתה שתבוא לעולם, אני עשיתי בעבורך מאמצים רבים, רק שתגיע אליי. אני עברתי המון עד שבאת. אתה יודע, אני ואבא שלך התחתנו ב-2005, אחר כך אמרנו, קצת נקח את הזמן, לא צריך למהר. אז הלכנו להבדק והבנו שזה ייקח זמן. עברתי בדיקות חטטניות, בגוף ובנפש, רק חבל שבין כל הבדיקות האלה לא הלכתי להבדק אצל כירורג שד. אני כל כך אוהבת אותך, אני כל כך רציתי שתבוא, חבל שלא בדקתי.
אם את אוהבת את המשפחה שלך, תבדקי, כמו שאת דואגת להורים שלך שיבדקו אם הם לא מרגישים טוב, אנא ממך, תבדקי. כמו שאת דואגת לאמא שלך, אם היא חלילה מרגישה לא טוב, אז את ישר דורשת שהיא תלך להבדק. כמו שאת דואגת שילדייך יהיו בריאים, לכי גם את להבדק, גם אם כרגע הילדים שלך הם ווירטואלים, תדאגי גם לעצמך, כי כמו שאת רוצה שילדייך יהיו בריאים ואת תעשי ככל האפשר בכדי שיהיו בריאים. בבקשה תדאגי לעצמך, תאהבי מספיק את עצמך בכדי להבדק.