נ. ידידתי משכבר הימים מצלצלת אלי כמעט נואשת.
היא: "בחיאת אסתי, תכתבי איזה פוסט על זה...מביאים לי את הג`ננה!"
אני: "טוב, על מה?"
היא: "נו...כל עניין החתונה וזה....רק הודענו ש.מ. הבת מתחתנת, מהבוקר עד הלילה כולם שואלים אותי שוב ושוב: נו, את מתרגשת...? כאילו מה?"
אני: צוחקת בקול גדול. "אהמממ....טוב, אני אנסה...נראה לי שאני יודעת על מה את מדברת..."
כן, כל כך מוכר. ההריון תמיד הוא של כולם. והחתונה של הבת גם. ואיכשהו, חייבים להתרגש לכל דורש, ולדווח ולעדכן, ולא נשאר זמן באמת להתרגש.ככה, בקטנה, באינטימי, עם עצמך, בהדרגה, בתהליך...בגלל שאני מכירה (ובעצם מי לא מכיר?) אנסה לשתף גם מחוויותי בנושא.
איכשהו,זה מזכיר לי את הכניסה שלי לכיתה א`. אבא שלי היה נרגש כולו, וכל חמש דקות שאל אותי אם אני נרגשת. האמת? לא התרגשתי כלל, לא ידעתי ממה ולמה, והוא כבר הרי התרגש גם בשבילי,אז לא נשאר לי מקום לאחת כזו משלי, אפילו קטנה פצפונת. בלילה שלפני, הייתי מחויבת ללכת לישון מאד מוקדם, ובבוקר המיועד לקום עם התרנגולות. הגענו לבית הספר ראשונים, ואבא שלי הסתובב נרגש עד עצבני מחפש איזה פרצוף מוכר. נשרכתי אחריו מצירה עד מאד שלא ישנו עוד קצת, ובכל מקרה הרגשתי שאני חייבת להרגיע את אבי. הייתי שקטה שלא כדרכי, ובסוף אפילו שחררתי אותו שילך לעבודה ולא יאחר בגללי, הבטחתי לו שאסתדר, אפילו שלא היה לי מושג איך ולאן ומתי אני אמורה למצוא את הכיתה, את המורה, מסדר הבוקר ושאר הענינים, שלא ידעתי על קיומם מראש.
אבי היקר הלך זמן רב לפני מסדר הבוקר, ועלי חלפו דקות של חרדה קלה, לא הסתדר לי בכלל להתרגש ככה התרגשות יפה כמצופה,אלא רק לחפש את עצמי ומה עושים ולאן הולכים. מה אומר ומה אגיד? אני זוכרת יפה יפה את יומי הראשון בכיתה א` לטוב, אבל גם כסוג של חוויה לא פשוטה.
בקפיצה נחשונית אני מגיעה לחתונה שלי. אני זוכרת ששאלתי את אימי מתחת לחופה,אם היא מתרגשת והיא פלטה כדרכה רק את האמת. "להתרגש? מחתונה? מה פתאום" מודה- התאכזבתי.
זכורות לי התרגשויות בכל הקשור לאהבות ודייטים המייצרים בקבלנות פרפרים בבטן, וזה אפילו מרגש אותי להזכר בהן שוב... אבל הכי זכור לי כל המנעד הצוהל על כל צבעיו וגווניו, בכל מה שקשור ל"כל תולדות בתי". זה כיף להתרגש, זה כיף באמת, יחד עם זה, כשמבקשים ודורשים ושואלים אותך ישירות, כי ככה זה נהוג בעם שלנו לדורותיו...נו, זה בעיקר מלחיץ ומנדנד ותופס את המקום של ההתרגשות הטבעית. כאילו אתה חייב, ויש מדד להוכחה להמונים הממתינים.
אני מקווה שאני עונה לבקשתה של .נ., ומצליחה לדבר את מצוקתה לנוכח השאלות, בכל מקרה, נדמה לי שזה משהו שמאד מאפיין את העם היהודי. אולי גם ההודי...? מין דבקיות כזו, מחזוריות של כניסה ויציאה אל תוך הוריד והתנחלות צפופה בגבה. אני משערת ששבוע אחרי החתונה של מ. היפה, בתה של נ. חברתי וד. חברי גם כן, כבר תתחלנה השאלות: "נו...מתי נכדים?"
אז זהו, בבקשה, עכשיו אני אדבר איתנו,כולנו: אולי נניח קצת...? הרחם של האישה, כל אישה, היא רחם פרטית ולא ציבורית. חיי האישות והתוכניות האישיות גם... אז יאללה, בואו נחליף נושא. צ`או, וכדאי לכם לסע לכרתים. אחלה מקום שעושה לך שמח בלב. כמה עולה? כמה אני שילמתי? אוי. אין מפלט. כל ישראל חברים....(:. ודרך אגב, כמה אתם מביאים לחתונה? זה קשור לקירבה? לכמה שאתם מרויחים? ליוקר המנה? נו, כמה...? ((: